פינת הקלכלן

בעיתונים הכריזו כי פרצה מלחמה קרה בין שתי חברות ענק גלובליות שהחלו לנגוס זו בשוק של זו ולהפך במטרה למכור לנו תה קר. כלומר, התה לא ממש קר כי המלחמה התחממה ואי-אפשר לשמור על הקור כשהבקבוק נמצא בתוך ארגז או על המדף בסופרמרקט שבקניון.

החברות אכן מציעות לשתות אותו קר על חשבונך. תראו לאיזו רמה ירדנו, לאיזה שפל מדרון. קונים בקבוק תה בחנות ומשלמים במיטב כספנו כדי לחסוך מה, זמן? עשיתם חשבון כמה כסף שווה לכם הזמן הזה? מה, אי-אפשר להוציא שקית ויסוצקי, למלא קנקן במים רותחים ולהשרות במשך שעה לפני שמכניסים למקרר? מה, אי-אפשר לבקש מאחד הילדים בבית להיות אחראי על הפעילות היצרנית -תעשייתית הזאת, להפוך אותו ליזם משפחתי ואולי שיכוני? ומה דעתכם על משמרות של שבוע בין הילדים? עד לאן נמשיך להידרדר, גבירותיי ורבותי? תה זה פיצה?

הלילה היה לי סיוט והתעוררתי שטוף זיעה, רועד, עם דמעות חמות בעיניים טרוטות. בסיוטי הנורא, לא תאמינו, ראיתי על המדפים בסופרמרקט בקבוקים מלאים במי ברז, מי כנרת, מי ירדן, מי שילוח, מי רגלים וכדומה. כלומר, בעתיד הקרוב הם יתחילו למכור לנו גם מים מבוקקים...

והסיוט הכי גדול – אנחנו נקנה. זה יכול להיות – בעתיד הקרוב נשלם להם כסף גם בשביל מים בבקבוקי פלסטיק?

להשתפשף בשף

כשהחלו להתפרסם ספרי הבישול והאפייה בכל הוצאות הספרים הנכבדות נשמתי לרווחה. זה יביא הקלה למשק הישראלי, אמרתי לעצמי. אנשים יפסיקו ללכת למסעדות, לבזבז כסף על צ'יפס יומרני מאודה ברוטב פולשני, ויבשלו בבית בכיף עם הילדים שלהם. מאורע משפחתי משמח.

אז הגיעה למסכים עונת תוכניות השפים בהמשכים, כעשר ויותר שנים. איזה יופי. כל עם ישראל יתחיל לבשל הרבה יותר טוב, יותר יעיל, יותר בריא. גבירותיי ורבותי, אתם קוראים את דבריו של אדם שאימא שלו המציאה סלט חצילים מחובייזה ופתיתי חסה-מדברית לפני הרבה יותר מיובל שנים. עד היום אנשים זקנים ורועדים מזכירים לי בשקיקה את הכבד הקצוץ שהיא נהגה להכין מחצילים רקובים. במחי יד הפכה את הפחמימות או הצלולוזה של החצילים לחלבונים של כבד. זה הקיצוץ. גם דוב יוסף קיצץ, את הימים ההם, והפך את הסיבים של המשק לתעשיה אדירה ומשגשגת. שאלתי את אימא למה בעצם לא הכינה סלט חצילים מחצילים כפי שמתבקש לפי ההיגיון שלי. אז ממה נכין כבד קצוץ? היא ענתה. אתם מתחילים להבין? הבת שלי גילתה שפולקעס זה בעצם רגלים של תרנגולת רק כשהייתה בת 14.

אימא שלי הייתה מכינה במו ידיה צנצנות ריבה משזיפים, ענבים ומישמש שקנתה בשוק רגע לפני שהושלכו לפח. לאיש בימים ההם לא היה כסף לקנות ירקות ופרות טריים וכולם המתינו בסבלנות עד לרגע הנעילה. לאנשים האלה נקבעה פגישה דחופה עם החתולים ליד הפח בשעות הקשות ההן. ממש כפי שזה מתרחש גם היום במתחמים מסוימים. היא הכינה במו ידיה את המיונז שלנו, הגלידה, הגבינות, התבלינים, הקטשופ, האיטריות. כן, בשל קיצוץ רצועות הבצק בסכין חד היא איטרת יד אחת. בקיצור, כל מה שזז אצלנו על הצלחות, בסירים, בתנור בולי-העץ היה מעשי ידיה להתפאר.

מה מלמדים אותנו היום כל השפים בכל התוכניות המבריקות? לקנות מצרכים מתועשים, מוצרים מתועשים, תבלינים מתועשים, לערבב הכל ביחד ולהכניס לסיר עם נוזלים מתועשים מבקבוקים מקושטים ולהוסיף קורט אבקת שום או טבלת מרק נמס. אף אחד לא מלמד אותנו להכין את המזונות שלנו במו ידינו. כי מה, אין זמן? כי הזמן שלנו במשרד ובמפעל יותר חשוב, יותר איכותי, יותר משמעותי, מכניס יותר? תעשו חשבון כמה זמן אתם מבזבזים במחלות, במרפאות, בבתי מרקחת בשל קלקולי קיבה, השמנת יתר, כולסטרול, פרוסטאטה, חוסר-אונות, בלוטות תריס, לחץ דם סינטטי ונספחיה הגרועים ביותר של פסיכולוגיה פסיכיאטרית, להפך או לסירוגין.

כדי לעודד אותי, התקשרה אלי אימא מנוסה מאילת שיש לה בת בדיוק בגיל של הנכדה שלי ואפילו שמן זהה. היא סיפרה לי סיפור פשוט ומדהים. היא ועוד ארבע נשים הקימה קייטנה פרטית בתורנות לימות החופש הגדול. בכל יום בשבוע אישה אחרת אחראית על חמשת הילדים והיא פועלת לפי תוכנית מוכנה מראש.

האישה שעובדת בחוף הדולפינים לוקחת אותם לחוף כדי ללטף את הדולפינים. האישה שעובדת במלון יוקרתי לוקחת אותם לבריכה ללטף קשישים בודדים... (זו סתם בדיחה, אני מניח שאתם מבינים, נסחפתי). וכן הלאה. כל אישה תורמת יום בשבוע למען הקייטנה וחוסכת אלפי שקלים. הודעתי לה שאני מוכן ומזומן לבוא לאילת לכמה ימים ולמלא להן ארגזי בקבוקים בתה קר. כל מה שהן צריכות לעשות זה לאסוף מספיק בקבוקים פנויים לפני שהציבור מתנפל עליהם ומתחיל למלא אותם בעצמו.

זה הזכיר לה את הסיפור על הנביא אלישע ואסוך השמן (מלכים ב'-ד). אילו רק הייתה לנו אז קהילה מתוקנת של כלים ריקים – היינו מתמלאים עד היום בשמן. האישה חיפשה אצל כל שכניה כלים ריקים אבל בעלי הבתים חשבו, מנופחים שכמותם, שהם דווקא כלים מלאים ולכן נמנע ממנה לחולל את הנס הכלכלי שהיה מעמיד את עם ישראל על רגליו לדורותיו.

גם היום מתרחשת הזדמנות כזו לנגד עינינו ואני כמעט בטוח שנחמיץ אותה. הים שלנו התגלה כמלא בארות גז. כלומר, יש לנו מספיק אנרגיה לבשל את כל התה הקר שלנו עוד מאתים שנה. מה אנחנו עושים? קונים בקבוקי תה קר בסופר...

הרבי מלובביץ'

בני אדם רוויים בנגיעות (אינטרסים - כלליים, אישיים, סמויים,מוכמנים, חשאיים).
כשהם ניצבים לפני הבורא, האינטרסים מתאדים, נושרים כאבק, שחק גלים.

לרבי הייתה נגיעה אחת, וכשהוא ניצב לפני הבורא הנגיעה נשזרה לחוט של נצח. זו הנגיעה ביהודי.

חלון הזדמנויות

מזה שנים ארוכות ורבות אנחנו שומעים כי יש חלון ההזדמנויות והוא הולך ונסגר, הולך ומצטמצם. מעצמו, או שמישהו בלתי ידוע מנסה לסגור אותו? אומרים לנו שזה עלול להיות רע-מאוד אם חלון ההזדמנויות ייסגר, כאילו זו האפשרות האחת והיחידה שלנו. רע מאוד לנו ועבורנו. חלון ההזדמנויות הוא למעננו, למרות שקשה להבין מהתיאור האובססיבי לאן הוא נפתח – תמיד הצד שלנו ניזוק.

ברור – כי אנחנו היהודים פה, משני הצדדים. אם הגויים אינם מאשימים אותנו במשהו אזי אנחנו קמים מיד, פותחים מעט את חלון ההזדמנויות במחווה תיאטראלית כלשהיא ומכריזים כי אנחנו האשמים. האם באותו רגע חלון ההזדמנויות נפתח קצת למעננו?
מה, אתם חושבים, אמור להגיע אלינו דרך חלון ההזדמנויות ולמה לדעתכם, יש רק אחד ויחיד כזה? כדי להרגיע יש לי כמה שאלות, גם הן מנטרה ראויה, שאפשר לבטא אותן בקול רם ונישא ואפילו לרשום אותן בהבל פינו על זגוגית החלון:

למה בעצם לא משתמשים בדלת?

אם החלון באמת נסגר – לא ניתן לשבור את הזכוכית כדי להיכנס?
החלון אולי נסגר – אבל התריס עדין פתוח.
החלון נסגר – מי נשאר בחוץ?

דו-לאומיות וצביעות

משום מה ציבור השמאל הגלובלי מתעלם מכמה עובדות מבלבלות ולא תואמות גרסה. זה לא מפתיע שבני אדם שקולים מכחישים, מצד שני יש כאלה שדווקא משמינים... פעם זרחה במזרח שמש עמים חזקה ועצומת מימד וכל העצמים השחורים סביבה הלבינו כחזון עצמות יבש – מה שהלהיב את השמאל העולמי והלהיב אותו לבחוש בתוך הבלבול הגדול של המציאות. המציאות בימים ההם הייתה גם טועה וגם מתעה.

נעבור לימינו ולמוטציה של השמאל העכשווי. השמאל העכשווי מטיף למדינת כל אזרחיה. חלקים בתוכו, כמו הסופר שלמה זנד, טוענים בכל עיר מקלט כי אין דבר כזה עם יהודי וכי ההיסטוריה שלו היא ערימה של שקרים. אם טעיתי והוא כלל אינו טוען את כל הטענות האלה, אז למה בעצם אתם קוראים אותו, מה זה נותן לכם? היה פעם סופר כזה, גם הוא גרמני, קארל מאי, שכתב גם ביולי-אוגוסט ספרים מרתקים על המערב הפרוע של אמריקה שמעולם לא ביקר בה. המשותף לשני הסופרים שמעולם לא היו במקומות ובזמנים שעליהם כתבו ואחד מהם שונא יהודים.

אם הם, אנשי השמאל העכשווי, בעד מדינת כל אזרחיה מדוע הם מתנגדים שהפלשתינים יתאזרחו במדינת הפלשתינים ירדן? מה רע בכך? הרי רוב תושבי מדינת ירדן הם פלשתינים וכולם ערבים ומוסלמים?

מדוע הם מתנגדים להצעות הגיוניות הבאות מכמה כיוונים בציבור לצרף אזור של פלשתינים אזרחי ישראל למדינת הישות הפלשתינית לכשתוקם תמורת שטחים אחרים שיצורפו למדינה היהודית (ישראל)? מה רע בכך, מדוע הם מכנים רעיון כזה – גזעני? מה פה גזעני? הרי אין בכוונת איש להעתיק את יושבי המתחמים האלה מבתיהם...
העיתון המיתולוגי של הבולשביקים, שהפיץ שקרים בעולם ושיפץ את ההיסטוריה העולמית והסובייטית במשך שני יובלות כמעט - שמו פראבדה (אמת). כמה אמת? מיליגרם על טון עופרת. הדבר הראשון שזייפו בעיתון הזה היה התאריך.

מכאן לשאלה של אמת (פראבדה): מה איכפת לכם, אתם, אם תקום פה מדינה דו-לאומית? מה אתם צועקים חמס על כך, כאילו סוף העולם מגיע? אתם הרי חסידי מדינת כל אזרחיה. אתם מעלים לאוויר העולם את הטיעון והנימוק הגזעני הזה? אתם? אז מי באמת אתם, כתבני פראבדה (אמת)?

בעוד רגע וחצי יהיו פה שלוש מדינות פלסטלינות, אם תרצו ואם תרצו מאוד. מדינה בעזה, מדינה ביו"ש ומדינה שלישית מעבר לירדן, בירדן. אף אחת מהמדינות האלה לא תהיה בעד מדינת ישראל דו-לאומית, מדינת כל-אזרחיה. שלושת המדינות האלה מבקשות לחזור ליפו, חיפה ופתח-תקווה.

שלום אולי יבוא לאחר ששלושת "המדינות" תהפוכנה למדינה אחת.

קראתי במעלית

עתה, לאחר מפלות בתר-פלייס, צים והחברה לישראל ניתן לומר:
תם עידן עופר.