חמקן המדינה

ימי הזוהר של מוסד מבקר המדינה, חלפו ואינם. מאז שסיים השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס לפני כשנה את כהונתו כמבקר המדינה, מתעמעם כוחו של מוסד זה. מחליפו, השופט (בדימ.) יוסף שפירא, מתגלה מיום ליום כמינוי המוצלח ביותר של המערכת הפוליטית. כאיש נחמד שאינו מסכן את מבוקריו. כהונתו עד כה מסתמנת כשנת חידלון.

שפירא לא נובח, וזה בהחלט סביל, אך הבעיה היא שאינו נושך, מאחר שלמצער - שיניו קהות. המבקר המכובד, כך מתברר למרבה הצער, נעדר חריפות, נחישות ואומץ לב אישי. בפי רבים הוא נחשב לבדחן. שפירא מחזר אחרי התקשורת לא פחות מלינדנשטראוס בזמנו, אך אין במרכולתו כמעט הישגים בהם יוכל להתהדר.

לינדנשטראוס הצליח תוך כמה חודשים מעת כניסתו לתפקיד להביא לשינויים גדולים ומבורכים, כולל באופי הביקורת ובנושאים אליהם נכנס, וחפר, ובדק, והזיז; ואילו שפירא - בינתיים אנו שומעים דיבורים, ועוד דיבורים, ותוכניות, והרצאות, וכל זאת בלא מעש אמיתי. למעט פעלתנות למניעת פגיעה מתמשכת בשני חושפי שחיתויות, ובראשם הקצין המוערך אפרים קרמשניט, שקודם באחרונה בדרגתו, לא ראינו הישג משמעותי. גם ביקורות נוקבות שהבטיח, למשל: בדבר מעשיו ומחדליו של היועמ"ש יהודה וינשטיין בפרשת הרפז, נותרו באוויר.

שפירא מדלג בקלילות על שורה של עניינים, ומכל מקום: עולו אינו ניכר בשטח. כמעט. לא ברשות השידור, שם ממשיכים כמה אישים, ובהם היועצת המשפטית של הרשות, חנה מצקביץ', לנהוג משל מדובר במשרדה הפרטי; לא בפרקליטות, שם ממשיכים בכירי המערכת, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ופרקליט המדינה משה לדור לסכל ביקורת בשורה של נושאים בהם לקו; ולא במשרד ראש הממשלה, שבכיריו נוטשים בזה אחר זה בגלל פרשות מביכות; ולא בצמרת משטרת ישראל, ובראשה המפכ"ל יוחנן דנינו.

שפירא לא יוזם. הוא עוסק בקליטת חומרים, אך בעיקר בתיוק. בשמירה. הוא נמנע מלייזום ביקורות בעניינים רגישים בהם נכרך שמם של אישי ציבור בכירים. במקום זאת הוא מפריח לחלל סיסמאות חסרות גדולות, בעלות כיסוי מוגבל, בדבר כוונותיו העתידיות. למשל: להגביר את פעילות משרדו בתחום ההגנה על זכויות האדם. כאילו שקודמיו לא עשו מאומה בתחום זה.