אַזְהָרָה
הַמַּעֲרָכָה עֲדַיִן לֹא תָּמָה וְיֵשׁ עֲדַיִן לוֹחֲמָה
לא בְּכוֹח וְלֹא בְחֵמָה רַק בְּטֹהַור הַנְּשָׁמָה
הָאוֹיֶב שֶׁרוֹבֵץ בְּפִתְחֶינוּ הוּא פְּרִיקַת עוֹל
וּבִשְחִיתוּת נֶּפֶשׁ אֶל הַהֲבָלִים עֵינַיִם נִפְזֹל
אַזְהָרָה חֲמוּרָה הַתּוֹרָה מַזְהִירָה
כִּי לְכֹל סְטִיָּה מְחִירָה

אַזְהָרָה זֹאת לְאֶלֶּה הַמִּתְרַחֲקִים מִמֵּי מֵעְיָן
לַנוֹהֲרִים אַחַר הַהֲבָלִים לִמְצוֹא בָּהֶם עִנְיָן
וּלְכֹל הַצְּעִירִים שֶּׁפַּרְקוּ עוֹל כִּי לּא הֵבִינוּ
שֶׁגִּדְּלוּ רְשָׁעִים שֶׁאֶת דְּבָרָם לְהָפֵר לֹא יָהִינוּ
מִפְּנֵי כֹּל זֶה הַתּוֹרָה מַזְהִירָה
כִּי לְכֹל סְטִיָּה מְחִירָה

הַחַיִּים וְהַמַּוֶת בְּיַד הַּלָּשׁוֹן שֶׁהַבּוֹרֵא לָנוּ נָתַן
אֵין בּוֹחְרִים בָּרֶשַׁע וְאוֹמְרִים זֶה מַעֲשֶׂה שָׂטָן
לִפִיכַךְ הֶחָפֵץ חַיִּים לֹא יֶלֵך בְּדֶרֶךְ רְשָׁעִים
כי מַעֲלָלוֹ יַעִיד שֶׁבְּשִׁכְרוֹנוֹ אוֹר חַיָּיו הֶעֱמִים
מִפְּנֵי הַחֲשֶׁכָה הַתּוֹרָה מַזְהִירָה
כִּי לְכֹל סְטִיָּה מְחִירָה


ההעפלה אל ההרים
העפלה על הר גריזים לברכה ועל הר עיבל לקללה, נַתְנָה לאדם בישראל הבחירה אל איזה מבין שני ההרים יַעֲפִּיל. הקושי בהעפלה אל כל אחד מן ההרים פחות או יותר זהה, אם כן מדוע מוציא האדם כוחות להעפיל אל הקללה, כאשר באותו קושי יכול להעפיל אל הברכה. כך משה פותח את דבריו אל העם בצטטו את דבר השם אל בני ישראל : ראה אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה (יא/כו). הדבר זה תלוי בכם: אם תשמעו אל מצות ה' אלהיכם (יא/כז) תזכו לברכתו. ואם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם,(יא/כה) יביא עליכם קללתו. כל זאת עוד בטרם העם נכנס לארץ וחונה: בעבר הירדן אחרי דרך מְבוֹא השמש בארץ הכנעני הַיֹּשֵׁב בערבה מול הגלגל אצל אֵלוֹנֵי מִרֶה.(יא/ל) מכאן ואילך משה מביא בפני העם את: הָחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְמְרוּן לעשות בארץ אשר נתן ה' אלהי אָבֹתֶיךָ לך לרשתה.(יב/א) . אפשר לתמצת את עיקר הדברים בחשוב שבחוקים היא: האמונה באלהי ישראל וחיזוקה בחוקים הנוגעים לפולחן על-ידי הקרבת קרבנות שהיה אחד הפולחן החשוב בימים ההם, ולהוכיח שהאמונה בה' חזקה ואיתנה, זאת כשמנתצים את פסילי עמי כנען ואלילהם ולהשתית האמונה בקב"ה כאל יחיד ואין זולתו אלהים. האמונה בה מדובר מתרגמת במעשים לפי התורה: מצוות עשה ומצוות לא תעשה . (תרי"ג (613) מצוות שסימנם בגימטרה, שס"ה (365) גידים ורמ"ח 248) אברים , אשר מסמלים את שלמות גופו של אדם על כל גידיו ואבריו. לכן מי שמחסיר אחד מהם כמי שם האדם לא שלם מכאן שהוא יהיה צפוי לפגיעה בגופו וגם בנפשו. לכן אם חלילה מסתלקים מהאמונה של ישראל שהיא מהוה יחודו במשך כ-4,000 שנה, לא תהיה זכות קיום לכמנו בארץ זו. יחד עם זה אדם יכול שלא יהיה מושלם ולא מקיים כל תרי"ג המצוות, זה בינו לבין בורא עולם, אך אין הדבר מצדיק שהוא ימיר האמונה באמונה אחרת העומדת בסטירה לאמור כאן כתנאי לרשת את הארץ הזאת .

החוק והמשפט יהיו הבסיס לקיום בארץ
נסיונו של משה עם עם ישראל, כעם קשה עורף, מביא אותו לסקור את התנהגות העם מיציאת מצרים עד ערב הכניסה לארץ כנען. לכן הוא פותח דברו הפעם באזהרותיו לעם. בעוד בפרשת עקב, דברנו על "אל ירום לבבו של העם" כאן מוזהר העם מפני הליכה אחר הלב ולא אחר המחשבה תחילה. הַמֶּסֶר של משה לעם, אחד ויחיד הוא: לקיים את החוק והמשפט כאמור בתורה, כתנאי לקיומו של ישראל כעם בארצו. משפורקים עול ומפירים חוק וּמְעַוְתּים משפט ישיבתו של העם בארץ מתערערת עד כדי חוסר ביטחון, מפני רשעים ולסטים, ו-כל דאלים גבר יען כי לית דין ולית דיין , איש הישר בעינו יעשה (יב/ח) מה עוד אם הַדַּיָּן מעות דין ולוקח שֹׁחַד . והגרוע מכל, אם מדובר באדם היודע חוק ומפר אותו ביודעין. קיום חוק ומשפט חלים גם על הכנענים יושבי הארץ דאז. למרות שלא קבלו את התורה כמו עם ישראל, הם מחויבים לכבד את חוקיה ואת משפטיה בארץ בה הם יושבים. אמנן הם אינם מחויבים בקיום תרי"ג המצוות שחלות על עם ישראל. לגר ולתושב נקבעו בתורה שבע מצוות הידועות כמצוות בני נח, שחיבים הם בקיומם, בנוסף לחובת ביטול עבודת האלילים שבני ישראל נצטוו לסלקם שנאמר: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אתם יֹרְשִׁים אֹתָם, את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם חגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא .(יב/ב'ג,) . לא רק זאת אומר משה לעם לעשות אלא גם לחייב את הגוים האלה בקיום מצוות בודדות אלה : 1. הושבת דינים לדון דינים שבין אדם לחברו. 2. אסור ברכת השם (בלשון סגי נהור כלומר איסור לקלל)). 3. אסור עבודה זרה. 4. אסור גלוי עריות. 5. אסור שפיכות דמים. 6. אסור גזל.7. אסור אכילת איבר מן החי. מכאן ברור שישראל לא נצטוו לאבד ולהשמיד את העממים שישבו בארץ. אלא שבתוקף ישיבתם בארץ חובה עליהם ולא נטשוה לאחר שישראל יירש את הארץ, חובה עליהם להכיר בשלטון ישראל ובחלק ממצוותיו בארץ שירש, ובלשון ימינו עליהם להכיר בחוקי המדינה כחוקים המחיבים אותם.

חוק ומשפט, מה הם?
אחרי כיבוש הארץ אומר משה אל העם : השם נתן לנו את הארץ והורישה לנו כאשר יש בה עמים אחרים, הוא יזכה בארץ רק אם יקיים את החוק והמשפט בה, אשר אלה מפורטים בתורה שניתנה לעם בעודו במדבר על הר סיני והתורה קובעת ומצוה את העם כי בבואו לרשת את הרץ לעשות אלה:
לטהר הארץ מעבודה זרה. -.לקבוע מועדי החגים -הַרְגָלִים: פסח, שבועות וסוכות.-. להקריב קרבנות בשלב ראשון מחוץ לבית הבחירה. יחול עליהם איסור אכילת דם שהוא הנפש . ולסווג את בעלי החיים שאכילתם מותרת ואלה שאכילתם אסורה , לאסור בישול (כולל אכילה והנאה) בשר עם חלב. לקים דיני שמיטה ושחרור עבדים.להושיב דיינים לדון את העם. ובמקומות אחרים נקבעו כללי השלטון והממשל לפיהם - לַכֹּהֵן עבודתו, וללוי דוכנו, ולישראל מעמדו. ולקיים עבודת השם על-ידי הקרבת קרבנות, במקום אשר יבחר השם לשים שם. מטרת משה, (שהוא עצמו לא בא עם העם לארץ, למרות שהוא שהוליכם אליה במדבר אחרי שהוציאם ממצרים), בארץ לגבש אישיותו של הפרט ולקבוע חשיבות החברה ככלל. כאחת החשובות בסדר המצוות המובאות כאן . זאת גם מעוררת שאלה אם הפרט צריך להקריב נפשו למען הכלל? והתשובה היא לא , למעט במלחמת מצוה. אפשר לומר בודאות שהתורה אוסרת את הקרבת הנפש להשגת מטרה פוליטית או דתית, וזה למרות הכלל "יהרג ואל יעבור". לעתים צריך להלחם מלחמת מצוה גם נגד גזרה של שלטון זר בארץ המבטל מצוות יחודיות של ישראל כגון מילה וקיום התורה .

מצוות אנושיות כלפי הזולת
משה מצוה אותנו בסקירתו להושיט כתף ולעזור לזולת בעת מצוקה כגון : שמיטת חובות בשנה השביעית והמנעות מנגישת החיב. או מצוה אנושית חשובה היא שחרור העבד העברי. למה רק עבד עברי כי קודם כל עשה לבני ביתך ואחר כך לבני עירך. החובה מוטלת לא רק על אדונו של העבד ,אלא גם מחייבת את העבד עצמו לרצות להשתחרר מעבדותו, לכן כל המסרב להשתחרר האומר: "אהבתי את אדוני". רוצעים את אזנו במשקוף הדלת. לאמור: האזן ששמעה את המצוה על הר סיני האומרת אתם עבדים לי ולא עבדים לעבדים, תרצע. לא רק לשחרר את העבד שבעיני התורה הוא סוג של "עובד", צריך להעניק לו בצאתו מעבדותו כגון: העבט תעביטנו , הענק תעניק , נתון תתן לו. כפל הלשון לפי רש"י מבטאת את הכונה שיש לקים מצוה זו חזור וְקַיֵּם, לא חד פעמית היא. לא רק צריך לתת יחס אנושי לאדם צריך להתיחס בחמלה גם לחיה שנאמר: לא תבשל גדי בחלב אמו, (מפני צער בעלי חיים) גדי, לרבות כל יונק בחי, אפילו עוף שאיננו יונק. (למרות דעת הרמב"ם שאמר כי האיסור לא חל על עוף כמו שלא חל בדגים שבוקעים מהביצה ואין כאן חלב אם, ההלכה לא כמותו) . לא תחסום שור בדישו, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו הובאו כאן מקצת מהמצוות החברתיות האנושיות , שהתורה מלאה בהם. והסיכום הוא:

כִּי עֲשִׂיַּת הַטּוֹב, אֵינֶנָּה אוֹטוֹפְּיָה הִיא בּהֶשֶׂג-יַד וּלֹא סוּג שֶׁל פִילֹוֹסוֹפְיָה
קוּם הַעֲפֵּל אֶל הַגְּרִזִּים וְהוֹדֵה יָהּ זֶה טוֹב וְנָעִים כֹּל שֶׁצָרִיך רָצוֹן לֵעֲשִׂיָּה
וְהַבּוֹחְרִים בְהַר הַבְּרָכָה בּגְרִזִּים הֶם עַמְךָ יִשְׂרָאֵל פְּשׁוּטִים וְלֹא נוֹעֲזִים
לֹא לְהַרְבּוֹת בְּסִיָּגִים וְלֹא לְהַגְזִים וְהַקִּטְרוּג עַל אִי קִיּוּם הַמִּצְווֹת לְהָזִים
מֹשֶׁה, זֶה אֲשֶׁר מִן הָעַם בִּקֵּשׁ לְהָסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן שֶׁבּוֹ הַכֹּל יֵשׁ.

נָשׁוּב שׁוּב אֶל מָה שֶׁנֶּאֱמַר כְּבַר
מֹשֶׁה הִתִּיר אֶת הַמֻּתָר וְהָאִסּוּר אָסַר הִתְנָה קִיּוּם הָעַם בְּקִיּוּם מִצְוָה וּמוּסָר
לא צריך לְהוֹכִיחַ כִּי אָנוּ עַם הַבְּחִירָה נוּכַל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי מַלְעִיז כְּחוֹמָה בְצוּרָה
וּכְבַר עָבַרְנוּ תְּלָאוֹת וְגָם עָמַדְנוּ בַּמִּבְחָן בְּאַמְּצֶנוּ מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶעַמֶּנוּ בַּהֶם נֵחַן
נִשְׁלַח לָהֶם מִכָּאן הַבְּרָכָה מֵהַר גְּרִזִּים הִיא נַחֲלָתֶנוּ כֹּל עוֹד מֵהָאֱמוּנָה לֹא זָזִים
זֹאת גָּם הַבְּרָכָה לְרוֹדְפֵי שָׁלוֹם לַנּוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים לְהַגְשִׁים חָלוֹם