חֲרִיצַת דִּין
בְּשִׂימְךָ שׁוֹפְטִים הֶם יָחַרְצוּ דִּין
הַדַּיָּן יַעֲשֶׂה דִּין וְאַתָּה אַל תָּדִין
וְהֲרֵי כְּבַר נֶאֱמַר יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַיָּן
הֱוֶה מַאֲשִׁים וְלֹא נֶאֱשָׁם עָבַרְיָן

הַשּׁוֹטְרִים שֶׁתָּשִׂים עַל כֹּל שַׁעַל
הֵם יְבַעֲרוּ רֶשַׁע וְיָדִינוּ כֹל בְּלִיַעַל
גַּם הַדַּיָּן מֻזְהַר בַּעֲשׂוֹתוֹ מִשְׁפָּט
לִגְזוֹר דִּין עָשִׁיר אוֹ דַּל בְּלִי חַת

בְּרַם הִזָּהֵר לְבַל תַּרְשִׁיעַ לַשַּוְא
הֱוֶה תָּמִיד לַעֲשִׂיַּת צֶדֶק נִכְסַף
הַשַׂם רֶשַׁע בְּחוֹמַת בֵּיתוֹ כְּאָרִיחַ
אֶת הַצַּדִּיקִים מִׁשְעָרָיו יַבְרִיחַ

הלשים מלך שימלוך עלינו ומדוע?
בעניין זה חלוקות הדעות. יש האוחזים בדעת שמואל הנביא המתנגד להמלכת מלך על ישראל מהטעם הפשוט כי הוא כנביא רואה בקב"ה המלך האחד והיחיד שנאמר: ה' מֶלֶך ה' מָלַךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וַעֶד. וכי ה' מלכנו ה' אלהינו והוא מושיענו. אם כן מדוע לשים אדם מקרבנו למלוך עלינו, כי הרי הוא בשר ודם ויש לו חולשות כבשר, לכן הנביא שמואל לשים מלך על ישראל על העם. אך משגברה דרישת העם נאמר: וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו: תנה לנו מלך לְשָׁפְטֶנוּ. (שמואל ח/ו) כי יודע המלך כבשר ודם ישחית דרכיו. למדים זאת מתוך האזהרות העוקבות בפרשה עצמה מיד לאחר שנאמר: שום תשים עליך מלך...(יז/טו) ובלבד שהוא יהיה מתוך העם ולא נכרי : ש"לא ירבה לו סוסים .. ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ( יז/טו, יז) אלה גורמים להסיט את המלך מהנהגת העם ויוליכו בדרך רעה. כי המלך הזה יהיה עסוק בעצמו ובתאוותיו ובכך ישכח לשם מה הושם כמלך על העם. סופו שֶׁיֹאבַד וִיאַבֵּד את עמו אתו . כתוצאה מזה לא תושג המטרה לשמה היה צורך לשים על העם מלך. ובכן מה המטרה להמלכת מלך ? שתים הן שנראות לעין: האחת כי משה הנהיג את העם ונשאר עניו וקרוב לאלהים. הוא שמר על כל כללי הממשל התקין: נתן דין וחשבון לעם בסיום הקמת המשכן, קבל עליו את הדין כשמנע ממנו הקב"ה את הכניסה לארץ אשר אליה הוליך את העם, הוא באר ולמד את התורה שנתן לעם ישראל על כן נקרא גם משה "רבנו". במלים אחרות הוא לא עשה לביתו, מכאן רואה הנביא שאין מי שידמה למשה להנהיג את העם כמוהו. דבר אחר אנו מוצאים בדברים שנאמרו על המלכת מלך על ישראל. שם נאמר מה מותר לו לעשות ומה אסור לעשות, ואולי זו הסיבה שנאמר שום תשים עליך מלך...(יז/טו) וכאשר יעלה על כס המלוכה : וכתב את משנה התורה הזאת על ספר הכהנים הלויים והייתה עמו וקרא בו כח ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת. ואת החקים האלה לעשתם.(יז/יח,יט) כלומר יהיה תפקידו ללמוד וללמד את התורה לעם כדי שהוא והעם ישמרו על החוקים הכתובים בתורה ולקים אותם. יתכן גם שהתורה ידעה כי העם בשלב כלשהו לכשיתפנה ממלחמותיו, ירצה לשים עליו מלך כיתר העמים שמסמל את ריבונות ישראל בארצו, באה תורה והקדימה את דרישת העם ורצונותיו בעתיד בארץ ישראל וקובעה את שום תשים עליך מלך, ובלבד שהמלך יהיה מלך כמשה , ישר בעיני ה' ומקים את מצוות התורה, כל החוקים והמשפטים שבה כדי שלא לגרום במעלליו לאובדן הממלכה.

הצדק מתקיים בקיום סדר דין
הפרשה זו מגלה לנו כי קדמונינו עוד בטרם היו לעם ומדינה לפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה, ידעו כי סדר דין במשפט הוא ערובה לעשית צדק במשפט. נאמר שם: לא תכיר פנים (טז/יח) אף בשעת הטענות כדי שלא ליצור מצב בו יחשוב הטוען כי אין טעם לטעון את טענותיו כי ממילא לא יועילו ולא ילקחו בחשבון, כי כאשר הטוען רואה כי הַדַּיָּן מכבד בעל דינו מסתתמין טענותיו (רש"י) לכן על הַדַּיָּן-השופט- לעשות הכל שלא לתת לטוען הרגשה "שאין מה לעשות וכי דינו כבר נחרץ לחובתו". ועוד נאמר: צדק צדק תרדוף למען תחיה (טז/כ) כלומר אל תחפש בית דין נוח לך, רדוף אחר הצדק בבית דין שעושה צדק, אף אם יתברר כי הדין איננו עמך. הדברים מכוונים גם לדיינים ולא רק לבעלי הדיו. על בית הדין לשפוט כאשר יש בפניו ראיות מוצקות שיעמדו בחקירה נגדית במושגי ימינו, כי אז לפסוק את הדין. הַדַּיָּן איננו יכול להסתפק בפחות מהוכחה מעל לכל ספק. בדיני עונשין נאמר: על-פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת לא יומת על-פי עד אחד. (יז/ו) הצדק צריך להעשות אבל צריך גם להראות ולא בחדרי חדרים. הצדק יעשה אם יְקֻיַם סדר הדין ותנתן לטוען את יומו ותאפשר לו לומר דברו במשפט עד תומם מבלי שֶׁהַדַּיָּן ישתיק אותו ,או לא יטה אוזן לטענותיו, כי אחרת יש חשש שיש כאן הטית משפט.

ארבעה יסודות חשובים
הממשל במדינה או בארץ לפי הפרשה , צריך להיות מָשְׁתַת על ארבעה יסודות: על התורה, (שמירת חוק ומשפט באמונה ) על הנבואה, (להתריע בשער על כל עולה של המנהיגים) על המלכות (ממשל תקין המיוסד על אדני צדק) ועל השירה (רוממות רוח איתנה ואופטימיות בכל עת). הפעם מדובר לא בספרה 7 שהיא בשימוש תדיר, בתורב: יום השביעי שַׁבָּת , שבעת ימי חֻפָּה, השמיטה בשביעית, שבעה שבועות של עומר ושבועות כחג. ועוד, אלא הפעם מדובר בספרה 4 שכאן היא דומננטית כי עליה מיוסד השלטון: מדובר ב-ארבע לשונות גאולה. ארבעה בנים שבהם דברה תורה, ארבע כוסות בליל הסדר , ארבע אותיות שם הויה. ובחיי הזוג מבססים את החיים על ארבע רגליים כמו שלוחן ויש לו 4 רגלים לכן הוא יציב. בין ארבע היסודות שפתחנו בהם נסתפק הפעם ב-שירה שתפסה מקום חשוב ביציאת מצרים בעודדה את העם לצעוד קדימה ללא חת כשנאמר : "אז ישיר משה ובני וישראל ..." אחר כך אנו רואים שמרים שרה ויצאה במחולות עם בנות ישראל שתופפו בתוף מרים. מאוחר יותר אנו פוגשים בדבורה שנאמר : ותשר דבורה בת ברק בת אבינועם. גם כאן שרה דבורה בעקבות נצחון ישראל על סיסרא וצבאו. השירה בעיני חז"ל חשובה ועל כן טוב שאנו מקפידים על שירה בתפילותינו. מצאנו עוד כתוב : עִבְדוּ את ה' בשמחה, או כפי שדוד המלך אמר: זמירות היו לי חוקיך. יותר מזה יודעים אנו כי התורה לא ראתה בעין יפה הפסקת השירה ומוכיחה את העם בכך באמרה: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (כי תבוא) כח מז) אמור מעתה כי עבודת השם צריכה להעשות בשירה ובשמחה. לכן הלויים מונו על כלי הזמרה והשירה, אל אשזה חל על כל העם.

היחס בתורה לצומח
הפרשה מלמדת את העם איך להלחם וְלָצוּר על עיר כדי לכבוש אותה בדרכו לכיבוש הארץ כולה הפרשה אומרת כך: כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לְתָפְשָׂהּ , לא תשחית את עֵצָהּ.( כ/יט) אזהרה זו יש לך מלחמה עם אדם , ולא עץ השדה, כי העץ דומה לאדם, הוא מקור מחיה, מכאן שמצווה הלוחם בעשותו מצור שלא יבנה אותו מעץ השדה על-ידי שיכרות אותו למטרה זו. גם כאשר האדם הלוחם נמצא במצב ויושה מצור על אויביו לכבוש את העיר שיעשה שימוש בחומר דומם ולא בצומח ולא יכרות בגרזן את העצים שיש שם. כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור (כ/כ) נראה קשה הדבר לפירוש אך כפשוטו אומר הכתוב כשפ שאתה אינך ממית אדם לצרכיך חשוב : שמא האדם הוא עץ השדה נכנס לתוך המצור מפניך כמי שצר על העיר להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר , למה תשחיתנו. ראה בעץ או בצומח כמעים גוף חי אל תמיתהו. כי העץ הוא מקור מחיה לאדם. אפילו העץ דרוש לך מאד לבנות מצור על העיר , אל תכרות אותו. סוף דבר תוכל להיות ניזון ממנו , הוא איננו אויבך במצור.

תְּכוּנוֹת הָאָדָם לְעִתִּים חֲזָקוֹת וִּלְעִתִּים רָפוּת
הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָדָם לְכַעֵר חַיָּיו אוֹ חַיָּיו לְיַפּוֹת
הָכֹל בִּידֵי הָאָדָם לִבְחוֹר בַּטּוֹב וְהָרַע לִדְחוֹת
אוֹ לִבְחוֹר בָּרַע וְהַטּוֹב מְמַּעֲשָׂיו לְמָהֵר וּלְנַפּוֹת

לֹא בִּכְדִּי נִצְטַוּוּ הַדַּיָּנִים, דִּין צֶדֶק יִהְיוּ דָּנִים
כִּי כְּבַר הֻזְהַרְנוּ כִּי הַשּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים
שַׂם אֶת הַמַּאֲשִׁים נֶאֱשַׁם וְאָשֵׁם שֶׂה תָּמִים
הִזַּהֲרוּ חֲכָמִים בְּשִׁבְתְּכֶם עַל מִדִּין הֱיוּ צָחִים