תקשורת המונים ויחסי ישראל-ערב

ב-50 השנים האחרונות התרגלה ישראל להתמודד עם שחקנים מוכרים ובמידה רבה צפויים באזור. קל להבין מדוע האליטות הפוליטיות הישראליות כה חוששות משינויים מעבר לגבולות ישראל - "סינדרום שטוקהולם"³ טבוע עמוק בגופן, נכנס למחזור הדם וכמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו. ישראל הייתה מוכנה להתמודד עם מציאות של איבה, חרמים וגילויי אנטישמיות⁴ שנשמעו לרוב, הן בירדן והן במצרים - השותפות הפומביות היחידות של ישראל להסכמי שלום אזוריים - בעוד שהיא שמרה על יחסים יציבים עם דמויות ידועות שלא התחלפו במשך השנים, אלא רק החליפו ביניהן תפקידי מפתח.

ואולם, הפשרת השלום הקר הייתה בלתי-אפשרית, לאור חקיקה ושיח ציבורי בארצות אלה כנגד נורמליזציה של היחסים עם ישראל. הגישה המתנגדת לנורמליזציה קודמה במקרים רבים על-ידי אותן דמויות מפתח שלחצו ידיים והחליפו חיבוקים נלהבים עם עמיתיהם הישראלים באירועים פרטיים.

עם זאת, אנשים וארגונים שניסו לקדם בניית גשרים עם ישראל או עם מגזרים מסויימים בחברה הישראלית (אפילו עם המגזר הערבי-ישראלי), נרדפו או נענשו לעיתים קרובות על-ידי שירותי הביטחון של מדינותיהם ולבסוף הושתקו או אולצו להגר.

הסופר והמחזאי המצרי עלי סאלם, העיתונאית הלא מוסטפא⁵ והסוציולוג סעד אל-דין אבראהים ורבים אחרים, שילמו מחיר על כך שהתקרבו יתר על המידה לישראל ואולצו על-ידי המשטר עצמו לסגת מכך. אך למרות זאת קולותיהם נשמעו. פעילים באו להשתתף בסמינרים משותפים בחו"ל, שבהם השתתפו גם ישראלים, וחלק מהם אף ביקרו בישראל וחזרו לארצותיהם כדי להפיץ את מה שלמדו על המדינה שנחשבת ל"אויב".

באופן טבעי טיפחו המשטרים הערביים את רעיון הבלעדיות שלהם, והזהירו את ישראל ואת המערב שמשטריהם הם השומרים הבלעדיים של הלאומיות החילונית נגד הכוחות האסלמיים. בזמן שאותם משטרים קיימו שביתות נשק משלהם עם האחים המוסלמים, הם דמיינו תרחישי יום דין של עליית האיסלאמיסטים לשלטון. וכך, אין זה פלא שמתחילת 2011 התמקדו התחזיות הצבאיות והפוליטיות של יחסי ישראל-מצרים בסיכונים ובאיומים. אירועים שליליים, כגון שריפת דגלי ישראל וארצות הברית, וכן הפריצות לשגרירויות ישראל וארצות הברית בקהיר ובטריפולי, המשיכו להזין את מפלצת הפחד.

הפחד הגיע לשיאו ב-6 באוגוסט 2012, זמן קצר לאחר התקיפה הקטלנית על חיילים מצריים ברפיח, שבה נהרגו 17 חיילים. הנשיא מוחמד מורסי הורה על מבצע צבאי נרחב בסיני והזרים חיילים מצריים לתוך האזור המפורז, לכאורה תוך הפרת תנאי הסכמי השלום של קמפ דיוויד. תוך שבוע הוא אף פיטר את ראש המודיעין, הגנרל מוראד מואפי, ולמעשה נטרל את המועצה הצבאית העליונה, כאשר הכריח את הפילדמרשל עמר סולימאן והגנרל סמי ענאן להתפטר יחד עם דמויות מפתח צבאיות אחרות מעידן מובארכ.

בתקופה זו התפוצצה התקשורת הישראלית מרוב כותרות מלחמתיות, כגון "הפרות גסות של הסכם קמפ דיוויד"⁶, "לחץ גובר בסיני", ו"מדוע תגברה מצרים את כוחה הצבאי בחצי האי". ואולם, ב-29 באוגוסט 2012 כבר הודיעה הממשלה לכנסת שלא היו שום הפרות של הסכמי קמפ דיוויד וכי כל המהלכים המצריים תואמו עם ישראל⁷.

בימים הראשונים של ספטמבר 2012 דיווחו כל כלי תקשורת במצרים, כי הטנק המצרי "הנוסף" האחרון עזב את חצי האי סיני. אך ידיעה חדשותית זו לא זכתה בישראל לאותה חשיפה כמו הידיעות הקודמות על ההפרות האפשריות של הסכם קמפ דיוויד. למרות התחזית השלילית, תוך זמן קצר התברר שעוד ישנם קשרים חזקים ובני קיימא בין שירותי המודיעין הישראלים והמצריים, שמעבר רפיח בין עזה למצרים נסגר שוב ושוב, וכי הצבא המצרי סותם במרץ את המנהרות התת-קרקעיות לעזה שהיו פתוחות לרווחה בתקופת מובארכ.

לסיכום, רוב הפרשנים הישראלים והמערביים טעו ביכולתם לחזות את השינויים שעמדו להתבצע על-ידי מורסי בשורות הצבא והמודיעין, וכן בהערכת הקצב והמאפיינים של היחסים בין מצרים שלאחר מובארכ וישראל. נכון להיום, הן שגרירות מצרים בתל אביב והן שגרירות ישראל בקהיר (וכן המרכז האקדמי הישראלי הפועל שם) מתפקדות כרגיל. מצרים וירדן אף מינו בהצלחה שגרירים חדשים לישראל בתקופה זו. חוגי הצבא והמודיעין הישראלים והמצריים ממשיכים בשיתוף הפעולה האינטנסיבי ביניהם.

פוליטיקאים ישראלים הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה מחפשים דרכים לקיים קשר כלשהו עם האחים המוסלמים. לפני הבחירות לנשיאות במצרים הייתה משלחת חברי כנסת מישראל אמורה להיפגש עם משלחת האחים המוסלמים בוושינגטון⁸.

המסקנה ההגיונית מניסיון זה צריכה להיות שדרוש כיסוי אובייקטיבי ומפורט יותר של האירועים. יש להציע לציבור הרחב ואף לממסד הפוליטי סוגים נוספים של פרשנות לאירועים אלה ולהשלכותיהם האפשריות. ברור שהסכסוך הערבי-ישראלי והמצב במזרח התיכון בכלל אינם נושאים אהובים בסדר היום הציבורי הישראלי. אף מפלגה פוליטית חוץ ממרצ שבשמאל לא העמידה את יישוב הסכסוך עם הפלשתינים בעדיפות הראשונה שלה. מן הראוי להחזיר את הנושא לסדר היום ולהעלות את המודעות להתפתחויות האזוריות ולחשיבותה של עמדה ישראלית ברורה ביחס אליהם.

קשה לצפות שמחסום האיבה ייפול בבת אחת, ואין זה מן הסביר שאפילו התקדמות לקראת שלום עם הפלשתינים תשים קץ לעוינות ולחשדנות ההדדית. יש עוד רבים באזור המתנגדים לעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון⁹. עם זאת, באווירה של שינוי, נעשה קל יותר הן לשחקנים רשמיים והן לבלתי-רשמיים המעוניינים בקשרים וביחסים עם ישראל לפעול, בעיקר כאשר תשומת הלב של התקשורת הערבית כיום מוסבת מהנושא הישראלי-פלשתיני לעבר התפתחויות שוטפות בסוריה, מצרים, לוב, תוניסיה ומדינות אחרות.

לדברי וליד אל-עמרי, ראש משרד אל-ג'זירה בישראל וברשות הפלשתינית, "הסכסוך הישראלי-ערבי בהחלט מחוץ לאור הזרקורים כיום. אירועים דרמטיים לאין ערוך מתרחשים במדינות ערביות רבות, כך שהנושא הפלשתיני כבר אינו מצליח להיכנס לרשימת חמש הידיעות החדשותיות המובילות, או אולי אפילו 10 הידיעות המובילות. הוא כבר לא בפריים טיים"¹⁰. אל-עמרי אף הודה שבעקבות התפתחות האירועים הדרמטיים בסוריה צנח הרייטינג של הרשתות הערביות המובילות כגון אל-ג'זירה ואל-ערביה באופן חד, בעוד שהרייטינג של התקשורת המקומית המסורתית (המודפסת והמשודרת) ושל הרשתות החברתיות נמצא במגמת עלייה.

מהפכת היסמין בתוניסיה ומהפכת תחריר במצרים, הוכיחו שלמרות האנאלפביתיות והמחסור במחשבים אישיים, לרשתות החברתיות ולמדיה החדשה, יש עוצמה ופופולריות אדירה במדינות אלה, כמו במדינות ערביות נוספות. בעוד שרוב המצרים ממשיכים לקבל את מנת החדשות היומית שלהם מקריאת העיתונים אל-אהראם ואל-מצרי אל-יום, בזמנים נואשים עשויה המדיה החדשה להפוך למקור החדשות היחיד עבור מגזרים נרחבים מהציבור.

התקשורת המסורתית הסתגלה במהירות לשינויים שבאו בעקבות המהפכות במצרים ובתוניסיה. אך קשה לומר שהתקשורת במדינות אלה כבר חופשיה מצנזורה או שהיא נהנית מהזכות לחופש הדיבור. במהלך 100 הימים הראשונים לשלטונו, דיכא מורסי רבות מחירויות העיתונות, כשהוא מפטר את עורכי כתבי העת תחריר ודוסתור.

תאופיק עקאשה, בעלי ערוץ הטלוויזיה פראעין, הועמד לדין באשמת "הסתה לרצח הנשיא"¹¹. בהמשך שחרר בית משפט מצרי את עקאשה בערבות ולאחר-מכן פסק כי הוא זכאי.

בעוד שבמישור הממשלתי והביטחוני מתפתחים יחסי ישראל-ערב באותו קצב כמו לפני המהפכות, נבקעו סדקים ראשונים בחומת האיבה כלפי ישראל, שנראתה בלתי שבירה, בחברה האזרחית במדינות ערב. ארגונים ישראלים נתנו סיוע הומניטרי לפליטים סוריים בירדן, בעוד שחברי כנסת הצליחו לקשור קשרים עם ראשי אופוזיציה סוריים הנמצאים בסוריה ומחוצה לה.

בשנת 2012 הגיע מספר שיא של אמנים, סופרים וקולנוענים ממרוקו¹², תוניסיה¹³ ואלג'יריה¹⁴ לבקר בישראל, למרות איומים, הפחדות וחרמים. משלחת רשמית ממרוקו ביקרה בישראל באפריל 2012, לראשונה מאז שנת 2000¹⁵ והתקיימו מספר ביקורים בלתי רשמיים של אנשי עסקים ואישים פוליטיים מצריים.

חוגים איסלמיים ולאומניים קיצוניים בארצות האמורות גינו את המבקרים, כמובן, וכמה מהם נודו על-ידי איגודי סחר וכיוצא בזאת. אך עצם העובדה שביקורים כאלה קרו, למרות התחזיות הקודרות, הוא בעל חשיבות רבה. ומעניין שמאז תחילת שנת 2011 חלה דווקא עליה במספר האזכורים החיוביים של ישראל בעולם הערבי.¹⁶ בסוריה, למשל, צעקו הפליטים הזועמים כי "אפילו ישראל לא טובחת כל-כך הרבה סורים כמו בשאר אל-אסד"¹⁷.

לכן, על ישראלים המעוניינים להגיע לתקשורת הערבית לשקול גם את השימוש במדיה חברתית בשפה הערבית, היינו הבלוגוספירה, פייסבוק וטוויטר. ברמה פרטנית יותר, ניתן לזהות בקלות בלוגרים משפיעים (חלקם עיתונאים מקצועיים וחלקם לא) ואף לפנות אליהם ישירות או באמצעות צד שלישי. במקביל, ייתכן שיהיה קל בהרבה להגיע לכלי תקשורת שבסיסם במפרץ הפרסי (או עוד יותר טוב, כלי תקשורת מהמפרץ שבסיסם בלונדון, כגון העיתונים אל-ערביה שבבעלות סעודית, אל-שרק אל-אוסט ואל-חיאת, בנוסף לערוץ אל-ג'זירה).

לאחר נפילתו הדרמטית של משטר מובארכ, ברור לרבים במדינות המפרץ שישראל היא גורם קבוע ויציב באזור, הן מבחינה ביטחונית והן כלכלית, ובהינתן החשש המשותף מהגמוניה אירנית, ניתן לטפח את היחסים איתה עוד יותר. לאחרונה פרסמו רבים מהעיתונים וערוצי הטלוויזיה במפרץ (כולם בבעלות המדינות או סוכני כוח המקורבים למשטר) ראיונות עם נציגים ישראלים, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן. העיתון הסעודי המקוון אילאף פרסם במשך למעלה משלוש שנים את זיכרונותיו של פרופ' שמואל מורה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

נראה כי במדינות הפוסט-מהפכניות עשוי להיות קל יותר לישראלים ליצור קשרים עם כלי התקשורת החדשים, בעוד שבמדינות המפרץ המסורתיות - בהן האינטרנט נתון למגבלות קשות ולצנזורה - יש לפנות לאמצעי התקשורת המסורתיים. זאת ועוד, יש להתייחס אל התקשורת הערבית-הישראלית, הנהנית כיום מיחסים משופרים עם העולם הערבי הרחב, כמתווכת ושותפה ביוזמות תקשורתיות אפשריות בין ישראל לעולם הערבי.

עד היום ממשיכים האקדמיה, התקשורת ומכוני המחקר הישראלים לנתח את האירועים חסרי התקדים של האביב הערבי בעיקר לפי הקווים הביטחוניים הידועים, כאשר הם מטפחים את החרדות וחוסר הביטחון של הציבור. למרות שעוד מוקדם להגיע למסקנות סופיות, כבר ברור שלעת עתה האביב הערבי לא שינה באופן מהותי את אופי היחסים בין המשטרים הערביים לישראל, בעוד שהכיסוי השלילי של ישראל בתקשורת הערבית ירד פלאים.

השינויים בעולם הערבי פתחו צהרים קטנים של הזדמנות ואפשרו לשחקנים חדשים בזירה הערבית להעריך מחדש את אפשרות היחסים עם כמה מחוגי החברה והממשלה הישראלית. צהרים אלה הם הזדמנויות שאסור להחמיץ. יש לחפש גם הזדמנויות חדשות כדי להפיק תועלת מרבית מהגמישות שתקופת השינוי הנוכחית מאפשרת.

שחקנים רבים בעולם הערבי - כגון ראשי האופוזיציה הסורית הנוכחית, פוליטיקאים ממדינות המפרץ, סופרים, עיתונאים וקולנוענים - מוכנים כיום לחפש אפשרויות והזדמנויות חדשות. אך רק מיעוט קטן מוכן להודות בקשרים עם ישראל ולעמוד בפני הביקורת הזועמת, היות שהחוגים האנטי-ישראלים חשים גם הם יתר חופש לפעול בהעדר מרכז כוח חזק. התקפות על ליברלים והתנקשויות בהם אינם דבר חדש בעולם הערבי¹⁸, אך כעת אותם יחידים המבקשים לקדם פיוס עם ישראל עלולים לסבול יותר מאלימות פיזית.

יש לנצל את התקופה הנוכחית כדי ליזום ולחפש באופן פרטי הזדמנויות חדשות לקשרים ויחסים. ובאשר לכיסוי האביב הערבי והשלכותיו בתקשורת הישראלית, לציבור הישראלי הזכות לדעת יותר על האירועים המתפתחים בחברות הערביות הפוסט-מהפכניות, כדי לגבש את דעתו האישית עליהם. ניתן לעשות זאת על-ידי מתן מקום נרחב יותר בכלי התקשורת הישראלים לראיונות, מאמרי דעה ופרשנויות שמאירים זוויות חדשות ושמשמיעים נימות אחרות. הן הציבור הרחב והן הממסד הפוליטי בישראל זקוקים לשמוע קולות חדשים וגישות חדשות.

1. Michael J. Totten, "Arab spring or Islamist winter," World of Affairs, January-February 2012

2. Tiku Nitasha, "President Obama addresses Egypt's revolution," New York Magazine, 2 November 2011

3. סינדרום שטוקהולם הוא תופעה פסיכולוגית שבה מבטאים בני ערובה הזדהות וחשים רגשות חיוביים כלפי חוטפיהם, לעתים עד כדי כך שיגנו עליהם.

4. "Anti-Semitism in Egyptian media – February 2001-February 2002," Anti-defamation League

5. השגריר הישראלי חולק ארוחה עם הלא מוסטפא," ביקיא מצר, 17 בספטמבר 2009.

6. "Egypt beefs up troops in Sinai,” Al-Arabiya, 10 August 2012.

7. צבי זינגר, "הממשלה לכנסת: לא הייתה שום הפרה של קמפ דיויד בסיני," מגהפון, 29 באוגוסט 2012.

8. מורן אזולאי, "פסגה בארה"ב: ח"כים ייפגשו עם אנשי האחים המוסלמים," Ynet, 11 ביוני 2012.

9. “A free Palestine, free from the river to the sea,” The Uprooted Palestinians, 24 September 2011.

10. ראיון עם וליד אל-עמרי, שודר בערוץ 9 בטלוויזיה, 16 בספטמבר 2012.

11. "אמצעים נגד העיתונות: גינויים למורסי המצרי על צנזורה", רוסיה היום (ערוץ טלוויזיה), 18 באוגוסט 2012.

12. תוניסיה.

13. Elhanan Miller, "Exiled Tunisian filmmaker comes to Tel Aviv," Times of Israel, 8 June 2012

14. איתמר אייכנר, "סופר אלג'יראי סובל מחרם," YnetNews, 24 ביולי 2012.

15. "Official Moroccan delegation visits Israel," , אל-רסאלה, צוטט ב-Elder of Ziyon, 15 באפריל 2012.

16. Abdulateef Al-Mulhim, "Arab spring and the Israeli enemy," Arab News, 6 October 2012.

17. קסניה סבטלובה, "מה יקרה בסוריה?" Slon.ru, 28 באפריל 2011.

18. ששון סומך, "זיכרונות ממחפוז," הארץ, 22 באפריל 2011.