שער ההנמקה והתירוץ

לפני למעלה ממאתיים שנים קמה תנועה רחבה שהתנגדה בחריפות לחסידות. לא כאן המקום להיכנס לשורשי המחלוקת. נציין רק ש'המתנגדים' (שכונו גם 'ליטאים' על שם המקום בו נולדה תופעת ההתנגדות) לא בדיוק בררו את מילותיהם בשעה שדיברו אל החסידים או עליהם. וכן היה גם בכיוון ההפוך.

שני גדולי תורה והלכה, שהלכו לעולמם בהפרש של עשרים שנה, הותירו אחריהם חלל עצום: הרבי מנחם מנדל שניאורסון, הוא האדמו"ר מחב"ד, והרב עובדיה יוסף, שעמד בראש ה'מתנגדים' מעדות המזרח. ולרגע נתעלם מן הצירוף הבלתי ניתן לעיכול: 'ליטאים' ספרדיים. אלא שזו הייתה בהחלט התפישה ההלכתית בה דגל הרב עובדיה.

פעם אמר לי פרופ' ישראל אלדד, שבימינו אין עוד 'מתנגדים'. כולם חסידים! חסידים של רבם 'המתנגד'. אישור לנכונות אמירה זו קיבלנו לא מזמן, בשלטי תעמולה שהציבו אנשי שס ליד הקלפיות לקראת הבחירות המוניציפליות האחרונות. כך נאמר בשלטים: "בעומדך מאחורי הפרגוד אינך לבד. מרן מביט עליך מלמעלה בעיניו הטהורות ובוחן את ידך".

הנה לנגד עינינו ההוכחה הניצחת, המאששת את דברי אלדד. היום כולם חסידים! יש לנו אפילו חסידים של "תהליך השלום", חסידים של "הדמוקרטיה". חסידים שוטים, מה יש לומר?

אבטליון אומר: "חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות" [פרקי אבות א', י']. כשאנו נדרשים לנמק עמדה, חובה עליונה מוטלת עלינו: לעשות זאת בדברי אמת. בין אם נצליח לשכנע ובין אם לאו. בין אם דברינו יהיו מקובלים על הזולת ובין אם לאו. במבט ראשון, קשה ללמד סנגוריה על עמדה זו, שהרי "כשם שמצווה לומד דבר הנשמע, כן מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

לפני שנים אחדות, ניטש ויכוח חריף ומעניין בין שתי תפישות מנוגדות, על מהותה של ארץ ישראל ועל ההיתר או האיסור לוותר על חלקים ממנה לטובת גויים. האדמו"ר מחב"ד (בשם החסידות) קבע נחרצות שאין לוותר. הרב עובדיה (בשם 'המתנגדים') צידד בוויתורים. איש איש ודעותיו, ואיש איש ונימוקיו.

הן האדמו"ר מחב"ד והן הרב יוסף דיברו עם צאן מרעיתם, ולא נפגשו לדון בסוגייה. אך לצורך ההמחשה נביא כאן את הדברים כאילו דיברו זה עם זה פנים אל פנים, ליד שולחן משותף, הקשיבו לדעת הזולת, הקשו ותירצו. את דבריהם נביא בתמצית, ומן הזיכרון, וגם בשפה פשוטה. שיחה מאלפת, מה יש לומר:

האדמו"ר מחב"ד: ארץ ישראל, ירושה לנו מן ה', ואסור לוותר עליה, או על חלקים ממנה.

הרב עובדיה: אכן כן, אך למען הצלת נפשות אפשר. פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה.

האדמו"ר מחב"ד: אדרבה, ויתור על יהודה ושומרון, הגולן או סיני, יערער את כושר ההרתעה שלנו, יעמיד אותנו בנחיתות צבאית ויסכן את תושבי ישראל. דווקא מטעמי פיקוח נפש, אסור לוותר.

הרב עובדיה: ההפך הוא הנכון. אם לא נעשה שלום, תיכפה עלינו מלחמה, שתוצאותיה - מי יישורן.

האדמו"ר מחב"ד: המומחים הצבאיים קובעים שאי-אפשר להגן על ארץ ישראל ללא יהודה ושומרון והגולן. חשיבותם האסטרטגית עצומה. נסיגה תעודד את הערבים לפתוח במלחמה.

הרב עובדיה: המומחים הצבאיים מבינים קטע צר של כל הבעיה. הם רואים רק את צד הצבאי. הממשלה - בשיקול דעתה המקיף - מבינה את התמונה הכוללת. ביטחון זה גם היחסים שלנו עם אומות העולם, אספקת ציוד בשעת הצורך, מצבנו הפיננסי, ואלף דברים אחרים שאנשי צבא אינם מודעים להם.

האדמו"ר מחב"ד: כשאנו מורים הלכה אם אדם יאכל ביום הכיפורים, מטעמי בריאות, אנו שואלים את הרופא, לא את הנהלת בית החולים. זאת, למרות שרק ההנהלה יודעת אם יש מלאי מספיק של תרופות, אם חדרי הניתוח יהיו כשירים לקבל את החולים או אם הסניטרים יפתחו בשביתה או לא.

מעניין, מרתק ביותר! אך כדאי שנזכיר שימי הדו-שיח הזה הם ימי ממשלת המערך, והרמטכ"ל אז היה רב אלוף רפאל איתן.

כבר באותם ימים שאלתי את החסידים של שני הרבנים הגדולים והדגולים: אם התמונה תשתנה, ובממשלה יישבו אנשי ימין, אך הרמטכ"ל יהיה שמאלן, גם אז תיצמדו לנימוקים הללו?

והנה, לא חלפו ימים רבים, והנפשות הפועלות במחזה אכן התחלפו. באו ימים שהממשלה הייתה ממשלת ימין בראשות יצחק שמיר, ובה בעת עמד רא"ל דן שומרון בראש הצבא. שמיר התעקש שלא לוותר, ומנגד ניצל דן שומרון כל במה כדי להסביר שאפשר גם אפשר להגן על ישראל בלי יהודה ושומרון.

על-פי שיטת האדמו"ר מחב"ד, לא היה עוד טעם להסביר ש"המומחים הצבאיים" יודעים מה טוב לעם ישראל.

על-פי שיטת הרב עובדיה, נעלמו כל הסיבות שמחייבות אותנו לשמוע לקול הממשלה, שראייתה 'מקפת' יותר.

אסור לוותר על ארץ ישראל, אך לא מטעמי ביטחון. זה תירוץ דחוק.

הוויתור אסור מטעמים אחרים. ארץ ישראל - קדושתה נתונה לה מימי בראשית. ארץ ישראל אינה קניינו של הדור הזה. פיקדון היא בידיו. "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" [ויקרא כ"ה, כ"ג].

זאת הסיבה וזאת ההנמקה, ואין בלתה. על כן, לא יועילו גם ההצטדקויות של נתניהו או של ממסד המתנחלים או מפלגתם "הבית היהודי", האומרים השכם והערב שהישובים הוקמו על "אדמות מדינה", על גבעות טרשים, או על שטח ריק, ושלא נישלנו אף לא ערבי אחד מאדמתו.

מי שחושב שבתחבולות יעשה לו מלחמה, ימצא עד מהרה שהוא עושה תחבולה רק לעצמו.