בסוף הפרשה הקודמת ראינו שיעקב אבינו מטיח בפניו של דודו-חמיו את האמת על מעלליו הרעים לאורך שנות ההיכרות והקשר ביניהם, ועל הסבל שהיה מנת חלקו של יעקב בשנים אלו [בראשית ל"א]: [מ] הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. [מא] זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. עשרים שנה הוא סבל בשקט כי ידע ששום דיבורים לא יעזרו, זו דרך החיים שבחר לבן ואין טעם להתווכח איתו, כי זה לא יכול לעזור. יעקב רק דאג להגן על עצמו בשקט מפני נכליו של לבן; במפגש האחרון ביניהם הוא בכל זאת מתפרץ ומציין את העובדה שעבד עבורו בנאמנות, הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי בשמירת הצאן שלך, וכל הזמן הזה אתה עמלת למצוא דרכים יצירתיות לרמות אותי.

דו-שיח של חרשים

ראינו גם את תשובתו של לבן: [מג] וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ. מסכן; היה רוצה לעשות משהו, אבל כבר קודם הוא סיפר ליעקב ש-וֵאלֹקֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע. כעת הוא מתוסכל, אבל מבין היטב שאין מה לעשות. יעקב מדבר בשפה שונה משלו ולא תיתכן הסכמה ביניהם. וכאן באה הצעתו המפתיעה: [מד] וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית--אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ. למה הוא מתכוון? החליט לשנות את דרכו ולנהוג בהגינות? לא, לגמרי לא, הוא מבין שלא יוכל לפגוע ביעקב ומצד שני הוא חושש שמא דרכו של יעקב תגבר על דרכו שלו, לכן הוא מציע הפרדת כוחות: [מח] וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, גַּלְעֵד. [מט] וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר, יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ: כִּי נִסָּתֵר, אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.

הסכם הפרדה

יש עוד בריתות בתורה ודיברנו על כך בעבר. כל הבריתות עניינן התאחדות של חלקים שמצד עצמם יכולים להיות נפרדים, ורק כאן יש ברית של היפרדות: [נב] עֵד הַגַּל הַזֶּה, וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה: אִם-אָנִי, לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּה, וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת, לְרָעָה. רש"י מפרש שה"אם" בפסוק הזה אינו במשמעות של תנאי אלא במשמעות של "אשר"; הגל הזה עֵד אשר אני לא אעבור וכו'. רק כעת מבין לבן את מה שיעקב הבין כבר מזמן, שלמרות היותם קרובי משפחה - לכל אחד מהם יש סדר יום וערכים, שונים ומנוגדים, ומחוסר ברירה הוא מציע את ההפרדה המוחלטת. יעקב הבין את זה כבר מזמן, הוא הבין שהחלקים הטובים במשפחה של לבן, אחותו של לבן ובנותיו, נספחו אל בית אברהם ואימצו את מורשתו. ומאלה שנותרו שם הוא שמח להיפרד.

בר-שיח חדש ישן

יעקב עם כל משפחתו נפרדים סופית מלבן ובפרשת השבוע הזה אנחנו קוראים על יעקב כשהוא כבר חזרה בארץ. כאן, הוא זוכר היטב, נמצא אחיו שמפניו הוא ברח לחרן; הוא כמובן מקווה ששלושים וארבע השנים שחלפו מאז ריככו את אחיו או לפחות הקהו את זעמו, והוא יוזם מהלך לברר את זה [פרק ל"ב]: [ד] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. [ה] וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. [ו] וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. כדאי לקרוא הכל במקור, כאן לא נתעכב על הפרטים, נציין רק כי המלאכים ששלח חזרו אליו עם "בשורה" מפחידה שעשו הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. ליעקב ברור שזה מערך מלחמתי והוא מודאג מאוד, אבל בסופו של דבר הכל עבר בשלום, האחים התפייסו.

הצעת סיוע מאח

השאלה שניצבת בפני יעקב כעת היא, עד כמה רחוק ללכת עם הפיוס הזה. כי אומנם נראה שעשו כבר אינו זומם להרגו, אבל עדיין כל אחד מהם מתנהל בעולם הזה בדרך משלו, האם יש סיכוי להשפעה הדדית ביניהם? בפרשה הקודמת ראינו שבמשך עשרים שנה יעקב התעקש שלא לאמץ שום פרט מתרבותו של לבן הארמי, שהיה דודו וגם המעסיק שלו וגם חמיו, אבל זה היה בחוץ לארץ, שם לכאורה יותר קל לשמר את הזהות התרבותית, אם רוצים. כעת הוא בארץ מולדתו, במפגש עם אחיו; יעקב כבר הבין שגם סדר היום והערכים של עשו, כמו אלה של לבן, אינם תואמים לאלה שלו, האם יש מקום לשיתוף פעולה ביניהם? והמבחן הגיע מיד בהצעת סיוע מצד עשו: [יב] ...נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ. אבל יעקב דוחה את ההצעה: [יד] יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, [...] עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה. יעקב מתעקש ללכת בדרך ובקצב שהוא בוחר.

הבעלות על הארץ

המפגש של יעקב עם עשו היה כאשר שניהם היו בגיל תשעים ושבע, הם היו תאומים, כן?! יצחק אביהם חי בחברון והוא בן מאה חמישים ושבע שנים באותה עת, אבל יעקב אינו ממהר להגיע אליו, הוא משתהה בדרך ואפילו רוכש חלקת אדמה באזור שכם ומתנחל בה. שם נופלת עליו צרת דינה, שנאנסה ואף נשארה בבית האנס כבת ערובה, עד אשר שוחררה על-ידי שני אחיה, שמעון ולוי, שמסרו את נפשם על הצלתה. יעקב חושש שיהיו תוצאות קשות למעשה הזה של שמעון ולוי, אבל הקב"ה מרגיע אותו, ואכן שום דבר רע לא קורה, אבל באותה הזדמנות הוא גם מורה לו ללכת לבית אל ולקיים שם את נדרו אשר נדר בדרכו לחרן, אחרי חלום הסולם בתחילת פרשת ויצא. אגב, מכאן לומדים חז"ל שדחיית ביצוע של משימות והתחייבויות, מזמינה צרות, שכן אם היה הולך ישר לבית אל - לא היה קורה מה שקרה עם דינה.

מאבק כדרך חיים

בבית אל ה' נגלה אליו שוב, מברך אותו, משנה את שמו, ...וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יִשְׂרָאֵל. וגם מבטיח לו [פרק ל"ה]: [יב] וְאֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק--לְךָ אֶתְּנֶנָּה; וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ. במהלך חלום הסולם ה' כבר הבטיח לו את הארץ, כאן הוא משנה את שמו וגם חוזר על ההבטחה, כעת צריכים לראות כיצד תתקיים ההבטחה הזאת; הרי עשו אחיו חי באותה ארץ, האם יתחולל מאבק בין האחים על ירושת הארץ? השם ישראל נגזר משררה וממאבק, זה מה שאומר לו המלאך שנאבק עמו ולא הצליח להכניעו [פרק ל"ב]: [כט] וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. הוא לא העניק לו שם שיבטא את הניצחון שלו, אלא רק את המאבק שלו. כעת בא הקב"ה, מעניק ליעקב את אותו שם, ובכך הוא הופך אותו לנצחי ובאותה הזדמנות מבהיר לו גם שאכן דווקא המאבק הוא הייעוד שלו בחיים.

חיים בהרמוניה?

נו, אז איזה מאבק הולך להתנהל בין האחים על ירושת הארץ? הרי לעשו אין לכאורה שום מחויבות להבטחה האלוקית שקיבל יעקב; ה' לא התגלה אליו והוא יכול לטעון שיעקב בכלל המציא את סיפור ההתגלות וההבטחה כדי לזכות בארץ בלי מאבק. אז כל זמן שהאבא חי, שני האחים מכבדים אותו ונזהרים מנקיטת איזה צעד שיגרום לו עגמת נפש. אבל [פרק ל"ה]: [כח] וַיִּהְיוּ, יְמֵי יִצְחָק--מְאַת שָׁנָה, וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. [כט] וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים; וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו. כתוב עשו לפני יעקב כדי לרמוז שעדיין עשו רואה עצמו קודם ליעקב, האם כעת, כשאין לו מגבלה של כיבוד אב, ישתחרר הרסן והוא יצא למאבק באחיו? ואולי ימשיך לחיות בשקט לצד אחיו בארץ כנען, כפי שהיה בחיי אביהם? הרי יעקב לא ביקש ממנו ללכת.

מאבק בדרכי שלום

מסתבר שלא זה ולא זה, עשו בחר בדרך אחרת [פרק ל"ו]: [ו] וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו, וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ, מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. ויתור מוחלט בלי שום מאבק. ומה ההסבר לעזיבה שלו? [ז] כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו; וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם, לָשֵׂאת אֹתָם--מִפְּנֵי, מִקְנֵיהֶם. קצת תמוה ההסבר הזה, הרי עשו חי כל שנותיו בארץ כנען, יעקב הוא שירד מהארץ וחי בחו"ל עשרים שנה, אז למה שעשו יעזוב מפניו? יותר הגיוני לכאורה שיעקב יעזוב מפני עשו, לא?! וכאמור, לא מצאנו שום אמירה של יעקב או אפילו רמז שהוא מבקש מעשו לעזוב את הארץ, אז איך נסביר את המהלך הזה של עשו? חז"ל מציעים כמה הסברים המשלימים זה את זה ורש"י מביא אותם בפירושו, אבל אנחנו מתעניינים ביעקב, לא בעשו.

תִּתֵן אמת ליעקב

אנחנו כולנו מתייחסים ליעקב; אומנם גם אברהם ויצחק הם אבותינו, אבל אנחנו נקראים בני יעקב או בני ישראל. כי את דרכו של יעקב אבינו בחיים, דרך המאבק כנ"ל, אנחנו אמורים לאמץ, הרבה יותר מאשר את דרכם של אברהם ויצחק. ומיעקב אנחנו אמורים גם, או בעיקר, ללמוד כיצד לנהל את המאבקים שמזמנים לנו החיים. יעקב לא נכנס לוויכוחים עם לבן (בחוץ לארץ) וגם לא עם עשו (בארץ כנען) ועל שניהם הוא גבר. הוא פשוט עשה את מה שהיה צריך לעשות תוך שמירה קפדנית על דבקות מוחלטת בבורא יתברך וממילא התקיים בו הפסוק [משלי ט"ז]: [ז] בִּרְצוֹת ה', דַּרְכֵי-אִישׁ; גַּם-אוֹיְבָיו, יַשְׁלִם אִתּוֹ. הקב"ה בעצמו דאג שלא יוכלו להזיק לו. ודומני שאין צורך להאריך בביאור ההקבלה לימינו; אנחנו אמורים רק לחזק בלבנו שלנו את ההכרה שהארץ הזאת שלנו, כי כך הבטיח ה' ליעקב אבינו, וממילא יתבטלו כל הקטרוגים. רק כך נזכה לשלום אמיתי בגאולה האמיתית והשלמה.