ציונות בקריסה משפטית <br>

העוקב אחר התפתחויות משפטיות בשנים הארונות אינו יכול להשתחרר מן הרושם כי הממסד המשפטי הישראלי נחוש בדעתו להביא לשינוי דרמטי באופייה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, לא פחות מאשר הגרועים שבאויבי המדינה.

במסגרת מאמץ מרוכז זה, היועץ המשפטי לממשלה הנחית מכה נוסף לאמות הסיפין של הבית הלאומי של העם היהודי. ההחלטה של היועמ"ש לפיה קק"ל חייבת לשתף ערבים במכרזיה משמיטה את הקרקע מתחת למדיניות גאולת הקרקעות שהייתה משך כמאה שנים אחד מיסודותיה של הציונות.

ההחלטה אינה נטולת בסיס משפטי. קל, קל מאוד להגן עליה. ככלל, הפלייה, בייחוד הפלייה על רקע השתייכות לקהילה פוליטית-תרבותית, הנה מקוממת. המשפט במדינות מתוקנות אוסר אותה. גם במדינות לא מתוקנות המשפט אוסר אותה באופן רשמי ומקדם
אותה באופן סמוי, כי זה מאוד לא נוח להודות באפליה על רקע לאומי.

אולם, עקרון השוויון, עם כל חשיבותו, אינו חזות הכל, כנגדו יכולים לעמוד ערכים ועקרונות אחרים, אשר, בתנאים מסוימים עשויים לגבור עליו. השאלה היא אפוא לא האם קיימת הפליה, אלא האם בנסיבות העניין ההבחנה בין פרטים על רקע לאומי הנה
מוצדקת. מצבה המיוחד של מדינת ישראל ומצבו המיוחד של העם היהודי יוצרים תנאים, בהם ההבחנה בין היהודים לערבים בנושא של הקצאת מקרקעין עשויה להיות מוצדקת.

מראשיתה של התנועה הציונית ערבים שאיכלסו את המרחב של מזרח התיכון המשתרע על מליוני קילומטרים מרובעים לא ששו לרעיון שיהודים שבאו משום-מקום יטלו לעצמם פיסה של מרחב זה בטענה המגוחכת שעל הפיסה זאת חיו אבותיהם אלפי שנים קודם לכן
ועליה מצויים קודשי ישראל.

הארץ נקנתה תוך מאבק עיקש ורווי דמים עם הערבים, תושביה ושכניה. בשלב זה, התנועה הציונית, שמטרתה הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי (ולא מדינת כל אזרחיה) חייבת הייתה להבחין בין יהודים - אלה למענם היא פועלת לבין הערבים - אלה הפועלים נגדה. בלא הבחנה יסודית זאת בין "עצמי" ל-"אויבי" לא הייתה קמה מדינת ישראל, אלא אם כן, לדעתו של עורך הדין מזוז עקרון השוויון חייב לשתף את מנהיגי המרד הערבי בעלייה לחניתה.

אולם, אפילו עורך הדין מזוז לא יטען זאת. יש להבחין בין פוסט ציונות לאנטי ציונות. הטענה המרכזית בשדה המשפטי הפוסט ציוני, בה אוחזת האגודה לזכויות האזרח, היא שלאחר הקמת המדינה, אסור למדינה לעשות את אשר יכלה לעשות במאבק על
הקמתה. ניתן היה לעלות לחניתה ללא חאג' אמין אל חוסייני, אבל משקמה המדינה חייבת היא לנהוג בשוויון בין כל אזרחיה.

אולם מצבה של ישראל מיוחד משתי בחינות. ראשית, היא מוקפת מרחב ערבי עוין, כאשר מדינות עוינות (שאף הסכמי שלום לא מפיגות את העוינות שלהן) מקיפות אותה, אוכלוסייה
ערבית עונית גדולה יושבת ביהודה, שומרון וחבל עזה, על שטחיהם מתכננים אדרכילי "המדיניות" להקים מדינת אש"פ ומיעוט לאומי, בני אותו לאום, בעלי זהות תרבותית ופוליטית דומה, יושב בארץ ומחזיק באזרחותה.

האויב החיצוני השואף לחסל את המדינה והמיעוט הלאומי - אזרחי המדינה - הנם בני עם אחד, להם שאיפות פוליטיות דומות
(די לראות את מושאי ההזדהות של הח"כים הערבים ואת מסעיהם לרמאללה ולדמשק כדי להיווכח בכך). מצב זה מועד לפורענות.

מיעוט לאומי, המתרכז בפריפריה, עלול להעלות תביעות אירידנטיאליות - לדרוש לחבור למדינות שכנות, או להתנתק מהמדינה היהודית. הצורך לקיים ריבונות אפקטיבית בכל שטחי המדינה מצריך אפוא שמירה על מאזן דמוגרפי באזורי הפריפריה, מה שמצריך יישוב מכוון של אזורי הפריפריה ביהודים.

שמירת המאזן הדמוגרפי בפריפריה מצריכה אפוא להבחין בין "עצמי" ל-"אויבי", בדיוק כפי שהיה הדבר בטרם קום המדינה. העובדה כי "אויבי" נושא תעודת זהות כחולה אינה גורעת מן הצורך לבצר את האחיזה של המדינה בכל שטחיה (ואינני
טוען שכל אזרח ערבי באשר הוא אויב, אבל לא אחטא לאמת אם אפקפק בנאמנותם של אותם אזרחים השולחים את טיבי ואת בשארה לייצגם בכנסת).

שנית, קרקע היא הנכס הלאומי המרכזי. אכן, הידע, ההשכלה, העוצמה הטכנולוגית, המשטרה הפוליטי ומערכת משפטית הנם מרכיבים חיוניים של החוסן הלאומי של ישראל. הם הופכים את ישראל למה שהיא. אולם, כל זה נבנה על קרקע. הבית הלאומי הוא קודם כל מקום, קרקע, אין בתים לאומיים וירטואליים (עו"ד מזוז מוזמן לנסות "לגור" באתר אינטרנט, למשל של ארגון עדאללה, אך עמים לא חיים באתרי אינטרנט...) וזכותו של העם היהודי לבית לאומי משלו, בה יש לקוות, מכיר אפילו היועמ"ש, פירושה
זכותנו לאותן פיסות קרקע. מהי אותה זכות לפיסת קרקע, אם לא זכות להקים עליה יישובים יהודיים, להגשים באמצעותה את המטרות הלאומיות של העם היהודי ולהשתמש בה לטובתו? איסור מוחלט ובלתי מסויג לעשות שימוש בקרקעות המדינה, קל וחומר בקרקעות
הקק"ל, לטובתו של העם היהודי אינו עולה בקנה אחד עם הגדרת המדינה כמדינתו של העם היהודי.

אין פירוש הדבר שמדינה תושתת על בסיס אפליה ממוסדת של אזרחיה. המדינה חייבת לקיים השוויון בין אזרחיה במישור הפרטי. טוב וראוי לאסור לייחד מקומות בילוי ונופש, אתרי קניות, מוסדות ציבור והשכלה, לבני לאום מסוים. אולם, מהותה של המדינה כמדינתו של העם היהודי מונעת שוויון ברמה הלאומית, שוויון בזיקה של הקבוצות הלאומיות אל המדינה. מדינתו של העם היהודי אמורה לקדם בראש ובראשונה את האינטרסים של העם היהודי, שהם ובין היתר שימור הרוב היהודי והנצחת קיומה של
המדינה במתכונת הנוכחית, בה היא משמשת כביתו של העם היהודי. ובבית, בעל הבית יכול להתשמש, למצער בחלקים מן הקרקע, לצרכיו הייחודיים.

גם אם זה לא לרוחם של דיירים אחרים. כפי שקבע זאת השופט אלון, בהקשר אחר אמנם, "עקרון השוויון של זכויות וחובות אזרחיות אין בו כדי לשנות מהעיקרון, שמדינת ישראל הרי היא מדינת העם היהודי, והעם היהודי בלבד".

בהחלטות נוגעות ללב במקרים הפרטיים - לגבי ביתה של משפחת קעדאן ולעניין מוסכו של מר אסעד ח'לול - בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה בעקבותיו, משנים למעשה את אופייה של המדינה - ממדינתו של העם היהודי למדינת כל אזרחיה. האגודה לזכויות
האזרח, המייצגת את העותרים בעתירות מהסוג הזה, משתמשת ברטוריקה של זכויות האדם, כאשר בפועל המטרה האמיתית של הארגון היא לשנות את אופייה של המדינה.

כפי שהסבירה ד"ר נטע זיו לגבי העתירה בעניינו של קעדאן: "העתירה מבוססת על טענה, כי אין מקום להמשך המדיניות שהיתה ציר מרכזי בציונות משך כמאה שנה, קרי: הקמת יישובים
יהודיים לצורך יצירת חיץ גיאוגרפי בפני רצף של התיישבות ערבית". לא זכויות האדם מעניינות את האגודה לזכויות האזרח, כי אם הרס הציונות באמצעות היתלות בזכויות האדם.

החלטתו של היועמ"ש תזרז, כך אומרים, את הפרדתה של הקרן הקיימת מן המדינה, מה שיתקע מסמר נוסף בארון הקבורה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. קרן קיימת תחזור למתכונתה מלפני קום המדינה, כאשר כארגון פרטי פעלה לגאולת הקרקעות מידיו של
ריבון זר. מדינת ישראל לא תוכל להיות מכשיר בידיו של העם היהודי לבניית ביתו.

ולא רחוק היום, בו היא תחדל סופית להיות ביתו, כאשר תשחט הפרה הקדושה האחרונה, חוק השבות. כך למעשה המשפט, הנעשה על ידי ממסד של פקידים ושופטים שאינם נבחרים ואינם נותנים דין וחשבון לבוחר, מקבל בצורה זוחלת, מתקדים לתקדים, את ההחלטה
המכרעת בדבר אופייה של המדינה.

הישועה כאן אינה יכולה לצמוח מתוך הממסד המשפטי, הממסד כאן הוא הבעיה, לא הפתרון. הפתרון מונח לפתחה של הכנסת, חוקים שהיא תחוקק, חוקי היסוד שהיא תכונן עשויים להציל את ביתו הלאומי של העם היהודי מפני חורבן משפטי.

בכוחה של הכנסת לעגן בחוק יסוד את היותה של ישראל מדינתו של העם היהודי. בכוחה של הכנסת להבריא את ראש הפירמידה הממסד המשפטי על-ידי שינוי השיטה למינוי שופטים. רק התעוררות
הכנסת מתרדמתה והשתחררותה מיראת הממסד המשפטי יכולה להציל את הציונות מקריסה משפטית.