האו"ם ביטל תערוכה יהודית

במהלך ביקורו בישראל (אוגוסט 2013), הודה מזכ"ל האו"ם באן קי מון, כי בשל הסכסוך במזרח התיכון, הארגון נקט יחס מוטה כלפי ישראל. באן הוסיף, כי ישראל היא חברה באו"ם ולכן ראוי שתזכה ליחס שווה לשאר 192 המדינות האחרות החברות.

התבטאותו של מזכ"ל האו"ם נתפסה בישראל כסוג של "הכאה על חטא", באופן שהיה בו כדי להכניס לפרופורציות את ההחלטות האנטי ישראליות הסדרתיות מבית היוצר של הארגון הבינלאומי. מי שציפה למפנה של ממש ביחס כלפי ישראל התבדה עד מהרה; המחשה מופגנת לגישת האיפה ואיפה במסגרת מוסדות האו"מ באה לידי ביטוי ב-17 ינואר 2014, עת הודיע ארגון החינוך, מדע ותרבות של האו"מ (אונסק"ו) במפתיע על דחייתה ללא קביעת מועד חדש, של תערוכה שעניינה "הזיקה היהודית לארץ הקודש", שהייתה אמורה להיפתח ב-20 ינואר, במטה אונסק"ו בפריז.

הנימוק הפורמלי לדחיית התערוכה היה "הצורך להימנע מעימות ופוליטיזציה", אולם בפועל מסתבר, כי מוסדות האו"מ "התקפלו" לנוכח מכתב מחאה שעליו חתמו נציגי 22 מדינות הליגה הערבית שכלל דרישה לבטל את התערוכה.

בתזמון לא מקרי, הושקו השבוע, במרכז האו"מ בניו-יורק, אירועי "השנה הבינלאומי לסולידריות עם העם הפלשתיני". כמו מטבע הדברים, מזכ"ל האו"ם קידם בברכה את היוזמה, בשעה שקולו לא נשמע בהתייחס לביטול התערוכה שנזכרה לעיל.

ראוי לתת את הדעת למשקל הסגולי הבלתי נתפס המוקדש לנושא הפלשתיני במוסדות האו"ם, החל בכינון ארגונים ייעודיים, דוגמת "סוכנות הפליטים במזה"ת" (UNRWA), בשעה שקיים ארגון-גג לנושא פליטים (UNHCR); שירות יחסי ציבור רשמי הממוקד בעניין הפלשתיני (UNISPAL), וכמובן, מיקוד חלק הארי של נושאי העיסוק של "UNESCO" בהיבטים אנטי ישראלים. פעילות זו היא עתירת תקציבים, הבאה בהכרח על חשבון נושאים חשובים לא פחות.

ביטולה של תערוכת "הזיקה היהודית לארץ הקודש" ובשמה המלא " עם, ספר, אדמה - 3,500 שנות יחסים בין העם היהודי לבין אדמת ישראל", תולדה של לחץ ערבי, שלא לאמר אולטימטום ערבי, אומר דרשני. הרצון לקעקע את זיקת העם היהודי לארצו, היא מוטיב מוכר בארגומנטציה הפלשתינית, ועולה בקנה אחד עם הסרבנות הפלשתינית להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.

היבט נוסף הטומן בחובו משמעות, גם אם עקיפה, בסוגיית ביטול התערוכה, נוגע לעובדה כי ארה"ב חזרה בה ברגע האחרון מכוונתה המקורית להעניק חסות למיזם זה. מנהלת המשרד לענייני אונסק"ו במשרד החוץ בוושינגטון, קלי סיקמן, נימקה את ההחלטה האמריקנית בעניין זה בטענה כי "בהינתן הצומת הרגיש במסגרת תהליך השלום הנוכחי במזרח התיכון ולאחר שיקול דעת מעמיק שנבחן בדרגים הבכירים ביותר, הגענו להחלטה שלא להעניק חסות לתערוכה זו".

מעניינת ומטרידה העובדה שנושא זה, שאין עוררין לגבי חשיבותו המעשית והסמלית כאחד, נדחק לשוליים ולא קיבל ביטוי פומבי ראוי בתקשורת ובמערכות הממשליות הנוגעות בדבר בישראל. ברי כי הדגשת עניין המו"מ המדיני ועיתויו, כעילה מרכזית לביטול התערוכה, מן הצד הערבי, כמו גם זה של הסטייט דפרטמנט, אינו אלא בבחינת תירוץ ציני המסווה הבעת עמדה פוליטית. ייתכן כי אירוע זה, איזוטרי ככל שיהיה, יש בו כדי להעיד על עומקה של המסויגות הערבית בכלל והפלשתינית בפרט, מחידוד הזיקה בין העם היהודי לאדמתו.