המשנה במסכת שבת מגדירה מה אסור לאדם לעשות החל מן הרגע שבו הגיע זמן תפילת מנחה ועד שיתפלל. זאת, על-מנת שלא ייגרר בפעילויות שונות וישכח את התפילה עד שזמנה יעבור. כך היא אוסרת להתחיל תספורת, להיכנס למרחץ, להתחיל סעודה או דיון בבית הדין. המשותף לכולם – מדובר בפעילויות שעלולות למשוך את תשומת הלב של האדם ולהימשך יותר זמן ממה שתכנן לכתחילה.

עם זאת, מציבה המשנה סייג: "אם התחילו אין מפסיקין". אם כבר התחיל לעשות את כל הפעילויות הללו – ההלכה אינה מחייבת את האדם לעצור את מרוצת חייו באופן שרירותי. כל עוד נותר על-פי הערכה סבירה זמן גם לסיים את הפעילות שבה הוא התחיל וגם להתפלל תפילת מנחה בזמנה, רשאי שומר ההלכה להמשיך בפעילותו.
התלמוד הבבלי עוסק בשאלת נקודת ההתחלה של כל אותן פעילויות לצורך הגדרת נקודת הזמן שהחל ממנה האדם אינו מחויב להפסיק על-מנת להתפלל. כך, ביחס לתספורת שניתן היה לחשוב שהיא מתחילה ברגע שהספר גוזז את קווצת השערות הראשונה, קובעת הגמרא כי מן הרגע שבו הניח הספר על המסתפר את אותו סדין ששומר על בגדיו מן השערות הגזורות – ניתן לומר שהתחילה התספורת. גם ביחס לפעילויות אחרות צוינו נקודות זמן שקודמות לביצוע המעשה עצמו. רק לשם המחשה, על-פי אותה סוגיה התחלת האכילה נחשבת ברגע שאדם נטל ידיו או התיר את חגורתו. לא ברגע שהוא נתן את הביס הראשון באוכל.

מעט מן הרציונל העומד מאחורי סייג זה קיבל ביאור מאיר עיניים של הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין אי"ה: "עמדו [חכמים] גם כן על סוף הדעה והנטייה האנושית, כי אף אם רק הפנה מעסקיו והכין עצמו לאיזה דבר, יקשה בעיניו לבטל את הכנתו ולהנזר ממנה. על כן הוציאו משפטם הנכון כי בכלל 'אם התחילו אין מפסיקים' אינו דווקא ההתחלה בפועל הדבר עצמו כי אם גם ההתחלה בהכנות הקודמות לו".

לדבריו, "ראוי לכבד את הנטייה הטבעית של האדם" שמשתקפת במוכנות הנפשית של אדם לבצע פעולה שכבר התכונן אליה באופן מעשי מסוים. חכמים הבינו את הצורך שלא להילחם בנטייה הזאת. מלחמה שכזו היא גם מלחמה אבודה משום שרבים יילכו עם לבם ולא עם גזירת ההלכה, אך גם לא נכונה מבחינה מהותית. הנטייה הטבעית של האדם ראויה לכבוד בפני עצמה.