הבנייה שבילבלה את השמאל

הוא לא מבין. איך אובמה חיבק את נתניהו. הרי הבטיחו לנו מקלחת קרה וביזיונות בראיון לג'פרי גולדברג. אני מדבר על שמעון שיפר, פרשנו הבלתי נלאה של העיתון שפעם הייתה לו מדינה. ההסבר היחיד שמצא לחיבוק הוא שאובמה "היה מוטרד מהנעשה באוקראינה" ולכן "הניח לרה"מ". כמה חבל. שיפר לא לבד. אמש שיחררה זהבה גלאון הודעה נרגנת על מחיאות הכפיים שקיבל נתניהו בוועידת איפא"ק. לא די בכך שלא צלבו את ראש הממשלה, עוד מחאו לו כפיים. השתגעו.

זה לא הספיק לשיפר. בטורו חיזק את הנרטיב הפלשתיני (והשמאלי): מה שלא יקרה, ישראל אשמה בהיעדר שלום. לא משנה שכבר מאה שנה אנחנו מוכנים לפשרה, ושב-20 השנים האחרונות הסכמנו למתווים שבחינה רציונלית הייתה רואה בהם מתכון להתאבדות מדינית וביטחונית. ועדיין, חביבו המתון של שיפר, אבו מאזן, ברח כמי שכפאו שד מהסכם, גם המופקר ביותר, שהוגש בידי ראש הממשלה הקודם אולמרט. רק השבוע שמעה גלאון ברמאללה אותן זמירות סרבנות. אז מה?

שהרי מדוע אין שלום; מדוע אבו מאזן מסרב 20 שנה לוותר על משהו לטובת עמו? הנה שיפר: "במקביל, פורסמו נתוני הלמ"ס, שהעידו על עלייה של עשרות אחוזים בבנייה בהתנחלויות שבשטח המדינה הפלשתינית העתידית". ומשום כך, "כל עוד זה המצב, ניתן להבין מדוע אבו מאזן ואנשיו מסרבים להצטרף למחוללים". ומסקנתו - ספק אם פתרון שתי המדינות יתקיים "כל עוד לא יקום בישראל מנהיג שיסכן את יציבות כיסאו של נתניהו". הנה עילת הקיום הבזויה של העיתון, שמקדיש את עיקר מרצו למטרה אחת: מלחמה נגד הסכנה העולמית ששמה נתניהו.

אבל זה כבר קרה, שיפר. יקירכם המבלה כעת בבתי המשפט הציע לאבו מאזן הכל, וכלום לא השתנה. הדבר היחיד שהשמאל יכול לעשות, לוּ יעלה לשלטון, הוא נסיגה חד-צדדית. כמו בעזה. אלוהים ישמור.

כדאי להתייחס לעלילה ששיפר משתמש בה כתירוץ לסרבנות הפלשתינית, ושפומפמה בתקשורת: העלייה של 123 אחוזים בהתחלות בנייה ביו"ש ב-2013, לעומת אחוזים ספורים באזורים אחרים בארץ. לוּ הציץ הפרשן המדופלם בטבלאות שסיפקה הלמ"ס, היה מגלה את הבלוף.

עיון קליל בנתונים מלמד שב-2012 הייתה בנייה מועטת ביותר ביו"ש. כמעט שלא אירעה בנייה ציבורית באמצעות מכרזי מדינה (הקפאה?). ב-2013 שוחררו מעט מכרזים, בעיקר בגושי ההתיישבות ולא "בשטח המדינה הפלשתינית העתידית". מול כ-1,000 התחלות בנייה ב-2012, הגענו לכ-2,500 התחלות בנייה ב-2013. מספר נמוך התואם כמעט לגמרי את שיעור הגידול הטבעי של האוכלוסייה היהודית ביו"ש (כ-4.5 אחוזים לעומת פחות מ-2 בשאר הארץ). הכותרת אפוא הייתה צריכה להיות "לא בונים מספיק ביו"ש". זה לא הסתדר לחבורת "ישראל-תמיד-אשמה-לא-משנה-מה", ולכן דיברו באחוזים. ובכן, אדם המעשן סיגריה ביום, אם יעשן רק עוד אחת - יגדיל את הצריכה ב-100 אחוזים! שכן לא האחוזים קובעים, אלא מספרי הדירות יחסית לאוכלוסייה.

הטענה של השמאל אפילו נגד בנייה בקצב גידול טבעי (ובעיקר בגושים), משמעותה שכל תושב יו"ש המבקש להתחתן ולהקים בית - לא יוכל להישאר ביישובו, כי אסור לבנות. אז מדוע לא נקרא למדיניות שהשמאל מקדם בשמה האמיתי - "גירוש"? לו בנו פי עשרה מקצב הגידול הטבעי (הלוואי!) היה אפשר להבין את הוויכוח הציבורי, אבל לעשות שערורייה מבנייה של כלום זה לספק אליבי שקרי לסירוב הפלשתיני.

על דברי נתניהו בדבר הצדק הישראלי העיר שיפר: "למען ההגינות, כדאי שהיה מציין שגם בצד הפלשתיני שילמו מחיר כבר, בדמות מאות אלפי פליטים וחיים תחת כיבוש של מדינה זרה". "למען ההגינות"? וכי אצלנו לא הגיעו כ-900 אלף פליטים יהודים ממדינות ערב? "כיבוש" - מה עשו הפלשתינים עד 1967? "מדינה זרה" - רק ב"ידיעות" ובהארץ ישראל היא מדינה זרה בחבלי המולדת, ערש העם היהודי. אבל אם "למען ההגינות", לכל הפחות קרא את הנתונים.