כבוד הכיסא

פלא היה מלכתחילה איך מתחברת האופוזיציה להיות לגוף אחד כשניגודי האינטרסים ובעיקר ההשקפות כל כך רחוקים זה מזה, אבל איך אומר הפתגם? "כשצריך את הגנב, מורידים אותו מן הגרדום" - מעלימים עין, העיקר להשיג את המטרה.

ובכל זאת חשבנו שיש גבולות ואיזה קו אדום, ובמיוחד כשמדובר בשמו של הקב"ה. מי שמכיר את יעקב ליצמן יודע, שאם מישהו יאמר רק ברמז משהו הקשור לרבי שלו - הוא יקפוץ כנשוך נחש, יבקש להוכיח כי הוא נאמן וימחה בכל תוקף. לכאורה אותו דבר אצל אריה דרעי כשפוגעים ברב עובדיה יוסף. והנה, בואו וראו מה קרה בישיבת האופוזיציה.

מרב מיכאלי דיברה ועשתה מהקב"ה נקבה; רצתה להוכיח פמיניזם וביקשה לדבר בשם האופוזיציה בנוסח שכזה. היו כמה בודדים ודווקא מש"ס שלא יכלו לקבל את הדברים ומחו, אבל ליצמן, דרעי, משה גפני ועוד כמה כאלו שתקו ולא הגיבו. הם נתנו לאישה הזאת לשחק פמיניזם, לעשות מהקב"ה נקבה, וזה לא הזיז להם. הם לא יצאו מהאולם, לא מחו, לא צעקו. זה עבר כאילו לא קרה דבר.

בוודאי לא שכחתם כמה אלו זעקו במשך שנים "כבוד התורה" כאשר מישהו רק ברמז אמר או עשה משהו; ירדו לחייו ולא שכחו לו את זה עד היום הזה. אבל כאשר מדובר בקדוש ברוך הוא - זה לא הזיז להם בכלל. בעיניהם, מיהו בכלל? הם לא צריכים להתחנף אליו. הם צריכים את ה"גדול" שמבטיח להם את הכיסא ולמענו יילחמו בכל הכוח, אבל שמו של הקב"ה - זו בעיה של אחרים.

זה מוכיח שוב, כי יש לנו עסק עם צבועים, שמעמידים פנים של בני תורה וחסידים. הם לבושים בכל השנה בתחפושת חרדית, שיחשבו שהם דואגים לדרך החרדית המקורית. אלא שמתברר שוב, כי אין עוד "חרדים" בכלל. יש מפלגות שמכנות עצמן "חרדים", אבל בינן לבין חרדים באמת - המרחק רב. מה שחשוב להם הוא האינטרס הפוליטי, הפיננסי והשלטוני. כל היתר לא מזיז להם.

אתה יכול לעבור על איסורים חמורים ועל כל תרי"ג מצוות - וזה לא פוסל אותך. לעומת זאת, אם אמרת או עשית משהו אחרת מן הקו של המפלגה, או לא השתחווית לראש המפלגה, ולא צעקת בקול רם מי אתה - אז אתה אפס אחד גדול ויירדו לחייך.

אוי לאותה בושה ואוי לאותה חרפה. במקום שיקומו ויקרעו קריעה על דברים ששמעו, ואין זה משנה אופוזיציה או קואליציה, הם שתקו, מפני שהאינטרס האופוזיציוני חשוב יותר מכבודו של הקדוש ברוך הוא.