"קרתה תקלה. יש לי מטען על התיקון הזה. אומרים לנו 'יעילות, יעילות', כאשר מה שנעשה זה להפך. כולם יודעים שלא מתכוונים לזה ברצינות" - דבריו של השופט דוד רוזן על תיקון 113 לחוק העונשין, בנוגע להבניית שיקול הדעת בענישה.

רוזן, ישיר כדרכו, אמר בקול רם ובאולם פתוח את מה שחושבים שופטים רבים. אני לא יכול להיזכר בשבח אחד ששמעתי מפיו של שופט כלשהו לתיקון הזה. הוא גם מחייב את כל הצדדים לפעול בתבניות קבועות, וגם מביא כנראה בפועל לכך שהשופטים קודם גוזרים את הדין ואחר כך בונים את הנימוקים.

עד כמה התיקון הזה מסורבל ניתן היה לראות בטיעוניה של התביעה. היה צריך לפרק כל אישום לאירועים, לומר שהמתחם הוא X-Y שנים לכל אירוע, ואז לומר היכן מבקשים לשים את העונש בתוך המתחם, ואז לומר האם מוכנים לחפיפה חלקית או משמעותית. היה צריך התייעצות רבת משתתפים בהפסקה - של עיתונאים ועורכי דין - כדי להבין למה התכוונה המדינה.

שר המשפטים לשעבר, דוד ליבאי, עלה על תקלה נוספת: החוק אינו מאפשר לבית המשפט להתחשב במצב רפואי קשה, אלא לאחר קביעת מתחם העונש. "נניח שאדם קיבל השבוע שבץ. אומרים לבית המשפט: אם אתה חושב שהמתחם הוא 5-3 שנים, אז קודם תקבע את זה, ואז תוכל לתת לו שלוש", הדגים. אפילו בספסלי התביעה נשמעו קולות של הסכמה. אז צריך רק לקוות שתתגשם תחזיתו של רוזן: "זה יתוקן".

ביום הטיעונים של התביעה, נראה אהוד אולמרט לראשונה כמי שמתחיל להפנים את חומרת מצבו. צר לי לומר, ולו במישור האנושי גרידא, שהוא נראה מעורר רחמים. האיש הכריזמטי והמרשים, מלא הביטחון העצמי, היה מכונס בתוך עצמו, חיוור ופניו נפולים. כאשר טענה התביעה בעניינו ודרשה לפחות שש שנות מאסר, הוא הביט לצד השני, בכיוון הכללי של סניגוריו ויחצ"ניו. יש לומר שלמחרת, היום של טיעוני ההגנה, הוא נראה מאושש יותר.

לאולמרט יש סיבות משמעותיות להיות מודאג, ובזה אינני מחדש דבר. הוא כבר הורשע בקבלת שוחד, וקרוב לוודאי שבעוד שבועיים יישלח למאסר משמעותי. שולה זקן סוגרת עליו - לפחות לכאורה - הן בתיקי ראשונטורס וטלנסקי, והן בחשדות לעבירות חמורות מאוד של שיבוש מהלכי משפט והדחת עד. השאלה היא, האם זה יוביל אותו למה שכבר נכתב באתר זה: למסקנה שעליו לחתור לעסקת טיעון כוללת ומקיפה.

אלי זהר תיאר כיצד אהוד אולמרט ספג ביקורת תקשורתית וציבורית בלתי פוסקת סביב החקירות נגדו ב-13 השנים האחרונות. לדבריו, "הדברים יצאו מכל פרופורציה והיו בלתי אנושיים. הוא לא יכול היה לשרוד את הכל, אלמלא היה חש עם עצמו שהוא חף מכל עבירה".

בהחלט מובן ובוודאי גם נכון, אך יש גם צד שני שראוי לזכור. באותן שנים ממש התקדם אולמרט לתפקיד ראש הממשלה, למרות כל הביקורת והחקירות. עד לפני חודש בלבד הוא נהנה מהגנה הדוקה מצידה של קבוצת ידיעות אחרונות. הוא מעסיק מזה שנים אנשי יחסי ציבור, המביאים את דברו בצורה נרחבת ותקיפה. איש ציבור בכיר ביותר, הזוכה לחשיפה כמעט בלתי מוגבלת, חייב לדעת שזה פועל לשני הכיוונים.

ועוד נקודה: אולמרט הורשע חלקית בירושלים, הורשע במשפט הולילנד, כמה מהתיקים נגדו נסגרו מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור. וחוץ מזה, מדוע דווקא אולמרט הוא יעד לכזו "רדיפה"? יועצים משפטיים הולכים ובאים, פרקליטים מתמנים ומתחלפים - והתיקים מתרבים. לא בטוח שטיעון כזה משרת את עניינו של אולמרט.

כל דיון של טיעונים לעונש נראה קצת או יותר כמו בזאר טורקי, ובמשפט הולילנד הוא לא היה שונה. המדינה ביקשה עונשים חמורים מאוד, אולי אפילו חסרי תקדים, עד כדי תשע שנות מאסר. הסניגורים ביקשו עונשים קלים בהרבה, עד כדי עבודות שירות. ברור שאלו ואלו לא יקבלו את מבוקשם.

רוזן אמר שיהיו "מאסרים משמעותיים" - כלומר: לא עבודות שירות ולא מאסרים בפועל של עשרה חודשים. הפסיקה מחייבת להחמיר בענישה בעבירות שוחד ורוזן אינו מן המקלים. לכן, סביר להניח שהעונשים יהיו בני מספר שנים. כמה? זו השאלה הגדולה.

מצד שני, אותו רוזן שלח ברגע האחרון את התביעה למצוא דרך שלא תכניס לכלא את אורי לופוליאנסקי ואברהם פיינר. הם גם לא קיבלו את הכסף לכיסיהם, אמר, וגם סובלים ממצב רפואי קשה. הבעיה של התביעה הייתה כפולה: גם לא ליצור תקדים וגם למצוא דרך להתגבר על החובה לקבוע מתחם ענישה. על הראשונה אמר רוזן, שיבהיר במילים הכי ברורות שהעבירות חמורות מאוד ושלא מדובר בתקדים. על השנייה אמר, כי קיימת פסיקה ויש גם מאמרים בספרות המקצועית שמציעות דרכים חילופיות. הלחץ של רוזן היה כה כבד, עד שקרוב לוודאי שכך יקרה.

פסק דין שניתן לפני שלושה שבועות בבית המשפט העליון, צפוי להשפיע על פסק הדין במשפט הולילנד, לפחות במובן זה שרוזן יימנע מיצירת פערים גדולים מדי בין עונשיהם של הנאשמים השונים.

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של אריק קליין, הנוכל שהתפרסם כ"ממציא מדבקת הפלא", על חומרת העונש שהטיל עליו רוזן, והפחית רבע מהמאסר: שש שנים במקום שמונה, הפחתה בהחלט חריגה. הנימוק: פער בלתי סביר בין עונשו של קליין לבין זה של שותפו למרמה, עמוס בוחניק, שנדון לעבודות שירות. רוזן ודאי זוכר זאת היטב ובוודאי יפיק את הלקח - על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתיק החשוב ביותר בקריירה שלו.

את העובדה הזאת כדאי גם למדינה לזכור, כאשר היא מכריעה האם להיענות ללחציו של רוזן בנוגע ללופוליאנסקי ופיינר. אם רוזן ייאלץ לתת גזר דין, הוא יהיה קל מאוד ויכלול בעיקר מאסר על תנאי. זה יוכל לשמש את הנאשמים האחרים, לטעון שהפער בינם לבין שני אלו הוא גדול מדי. מובן שהנסיבות שונות לגמרי, ובכל זאת - העליון עשוי לקבל טענה כזאת. עוד סיבה למדינה להגיע להסכמה, שלא תיצור תקדים ולא תהווה עילה לטיעון בנושא אחידות הענישה.

החלטתו של רוזן, בשלב מוקדם יחסית של משפט הולילנד, שלא לדון בענייני תכנון ובנייה, יצרה מצב יוצא דופן בעת הטיעונים לעונש. הסניגורים ציינו, כי לא הוכח שהייתה סטייה מן השורה מצד מקבלי השוחד - וממילא לא הוכח שנותני השוחד השיגו את מבוקשם. לאור זאת, טענו, הענישה צריכה להיות פחות חמורה מאשר במקרים בהם הוכחה סטייה מן השורה, שהיא פגיעה ישירה באינטרס הציבורי.

רוזן הסכים במפורש עם הטיעון הזה. וזה מה שמוזר: העונשים עשויים להיות קלים יותר רק משום שרוזן החליט שלא לדון בנושאים מסוימים, ולפיכך היה חייב לקבוע שאותם נושאים לא הוכחו. נכון שעיסוק בתכנון ובנייה היה מאריך מאוד את המשפט, והיינו היום אולי בשלב ההגנה. אך השורה התחתונה נראית חסרה.