פעמיים בשנה וחצי האחרונות יכול היה נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, לסתום את פיה מפיק המרגליות של חנין זועבי. על שתי ההזדמנויות הוא ויתר, אז מה הפלא שזועבי מרגישה מספיק בטוחה בעצמה (יום ג', 17.6.14) כדי לתת גיבוי לחוטפי הנערים?

הפעם הראשונה הייתה כאשר בג"ץ, בראשותו של גרוניס, פסל בדצמבר 2012 את החלטת ועדת הבחירות המרכזית למנוע את התמודדותה של זועבי לכנסת ה-19 במסגרת רשימת בל"ד. הנימוק היה השתתפותה של זועבי במשט ה"מרמרה", וגרוניס אמר שאמנם בג"ץ היה קרוב מאוד לפסול אותה - אבל לא התגבשה המסה הקריטית שתצדיק זאת.


"נותר ספק"


הנימוקים של גרוניס נשמעים היום, איך לומר זאת בעדינות, תלושים מן המציאות. הוא כתב: "קשה לקבוע, ברמת ההוכחה הנדרשת לשם שלילת ההשתתפות בבחירות לכנסת, כי הוכחה עילת התמיכה במאבק מזוין. אין ספק כי ח"כ זועבי - כמו מפלגת בל"ד בכללותה - רואה עצמה חלק מהעם הפלשתיני. ח"כ זועבי לא חלקה על כך שפעילותה מכוונת, בין היתר, לשינוי מצבו של העם הפלשתיני בעזה ובכלל.

"עם זאת, נותר ספק האם פעילות זו כוללת גם תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור, במקרה זה החמאס. פעילותה של ח"כ זועבי, ובמיוחד השתתפותה במשט, אכן מתקרבת עד למאוד לתחום האסור מפניו מתריע, ואותו נועד למנוע, סעיף 7א. היקפן של הראיות בהתייחס לעילת פסילה זו לא היה רב, אך איכותן משמעותי ובהחלט מתקרב לאותה 'מסה קריטית' של ראיות המצדיקות פסילה".

לדברי גרוניס, "האיזון בין ההגנה על הדמוקרטיה וההגנה על יסודותיה אינו פשוט. אך בעוד שעומדת לדמוקרטיה זכותה להגן על חיותה, עומדת לה גם החובה להגן על עקרונותיה היסודיים ביותר, ועל הזכות להיבחר, שהיא אחת הזכויות הבסיסיות המכוננות את המשטר הדמוקרטי עצמו". למען ההגינות יש לומר, שהמסקנה הזאת שלו זכתה לתמיכת ששת חבריו להרכב: מרים נאור, אסתר חיות, סלים ג'ובראן, ניל הנדל, יורם דנציגר וחנן מלצר.

תרשו לי לעשות לעצמי חיים קלים ולצטט קטע ממאמר שכתבתי בעקבות פרסום נימוקי ההחלטה, באוגוסט 2013: "מה כן צריך לקרות? שמועמד לכנסת יצהיר שאסור שישראל תהיה מדינה יהודית? שמועמד לכנסת יירה על חיילי צה"ל? שמועמד לכנסת יתרים למען החמאס? הרי אף אחד לא יהיה כזה אידיוט. הם תמיד ילכו על הגבול, תמיד ידאגו לכך שההוכחות נגדם לא יגיעו ל-100% אלא רק ל-99%".


"תהייה מסוימת"


הפעם השנייה הייתה, שוב בנוגע לאירועי ה"מרמרה", בדצמבר שעבר. בג"ץ דחה עתירה שביקשה להורות להעמיד לדין את זועבי על חלקה במשט, ושוב היה זה גרוניס שכתב את פסק הדין (הפעם בהסכמת עוזי פולגמן ונגד דעתו של הנדל). הוא קבע, כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של המדינה לפיה היו קשיים ראייתיים משמעותיים, בשאלה האם זועבי ידעה מראש שכוונת מארגני המשט היא להגיע לעימות פיזי עם צה"ל. גרוניס הוסיף:

"קשיים ראייתיים אלו, בהקשר למטרת המשט, מעוררים, אכן, תהייה מסוימת. אולם, קשיים ראייתיים אלה לווּ גם בקשיים משפטיים הנוגעים לתחולת דיני העונשין של מדינת ישראל על עבירות חוץ - בהתחשב בכך שהמשט התארגן מחוץ ישראל, יצא לדרכו מחוץ לישראל ועתיד היה להתממש מחוץ לישראל. בחינת ההלכות המשפטיות הנוגעות לתחולה האקסטרא-טריטוריאלית של דיני העונשין של ישראל העלתה כי יתגלו קשיים בהוכחת הרכיבים הנדרשים, הן בשל החוסר בראיות הן בשל קשיים משפטיים עצמאיים".

ושוב - תסלחו לי אם אצטט את עצמי: "בג"ץ נותן היתר לפעול נגד ישראל, בתנאי שהדבר ייעשה מחוץ לגבולותיה ותוך הסתרה של הכוונות האמיתיות. גרוניס ברח כדרכו אל הפן הטכני, במקום לנצל את ההזדמנות ולקבוע שישראל תרדוף בכל מקום את המבקשים לפגוע בה.

"...חלק מהמפליגים על ה'מרמרה' הצטיידו מראש בנשק קר, והיה ברור שיש לו מטרה אחת ויחידה: לפגוע בחיילי צה"ל. אבל וינשטיין וגרוניס כנראה החליטו שזועבי וסלאח סובלים או מליקויי ראייה שגרמו להם לא לראות את הסכינים ויתר כלי המשחית, או שהם סובלים מליקויי תפיסה שגרמו להם לחשוב שכל זה מיועד כדי לחתוך אבטיחים ולתקן סדקים".

אז מה היה לנו? פעמיים נדרש נשיא בית המשפט העליון להשתתפותה הפעילה של זועבי בפעולה בלתי חוקית שנועדה ליצור פרובוקציה, להכפיש את שמה של ישראל ולפגוע בחיילי צה"ל. פעמיים הוא קבע, שהמעשה בעייתי ואף חמור - אך פסל כל אפשרות של נקיטת פעולה כלשהי נגד זועבי. מעניין מה הוא חושב כעת, כאשר המפגינה התמימה מביעה הזדהות עם חוטפי נערים. מעניין מה יעשה בג"ץ בפעם הבאה שיתבקש להבהיר לזועבי ודומיה, שהדמוקרטיה הישראלית לא תגן על מי שחותר תחת עצם קיומה של המדינה.