פקיד רבני אחד בלבד

לאור "זעקתם" של שני ה"רבנים הראשיים" כנגד החקיקה בדבר קביעת "רב ראשי" אחד בלבד, הרי שעלי לציין כי היללות הללו מוגזמות, ועוד תחת האשמה שזהו "חוק אנטי דתי". אילו באמת המערכת הרבנית הייתה קשורה לדת והלכה הרי שלא היו לנו שני "רבנים ראשיים" בלבד אלא היו מכהנים הרבה יותר רבנים לכל העדות אבל בלי התואר "ראשי". הקביעה של "שני רבנים ראשיים" הינה קביעה פוליטית שמקורותיה לאחר בוא המנדט הבריטי ובשנת 1921 היא קרמה עור וגידים תחת השם "משרד הרבנות".

עד מלחמת העולם הראשונה (1914) שימש הראשון לציון" הספרדי כהרב הראשי הממשי בפני השלטון הטורקי ואילו לאשכנזים היה רב משלהם - הרב שמואל סלנט (כיהן בתפקיד למעלה מחמישים שנה!...), שקיבל את מנהיגותם היצוגית של ה"ראשון לציונים" בשל וותק התפקיד של מאות שנים רבות. גם בקרב האשכנזים והספרדים היו קיימים רבני עדות שהיו פוסקים לעדותיהם כפי מנהגיהם השורשיים . באותן שנים היה הישוב היהודי בארץ ישראל ברוב רובו דתי, ועל-פי ההשקפה התורתית וההלכה הרי שאין משנים מנהגי אבות אלא בבוא משיח צדקנו. אבל עבור ייצוגיות ציבורית היה מספיק רב אחד בלבד שייצג את כל הישוב היהודי והוא השתייך לזרם הגדול דאז, בני ה"ישוב הישן" הספרדי ויהודי א"י מחיו שם מאז ומעולם. בסוף המאה ה-19 היו ניסיונות של חלק מהאשכנזים החרדים לבחור "רב ראשי" משלהם לצורך ייצוגי בלבד. הצורך התעורר בעיקר משום שרבני האשכנזים בדרך כלל דיברו אידיש בלבד ולפעמים התעוררו בעיות ייצוג בשפה זרה בפני הקונסוליות הזרות שלהן. את הרעיון ביטל המהרי"ל דיסקין משום שתי טענות: 1) המינוי יפגע בכבודו של ה"ראשון לציון", שיהווה חילול השם בפני הנכרים. 2) רב לא מתמנה משום ידיעת השפות שלו.

אבל משנת 1918 הכל השתנה. סיום המלחמה העולמית הראשונה ובוא הבריטים הביא עימו - על כידוני הבריטים, את ההשתלטות התנועה הציונית האנטי דתית, ועוד בימים שהייתה מיעוט בארץ ישראל. אם עד 1918 היו נבחרים הרבנים על-פי מפתח של בתי כנסת ושל אלה שהיו שומרי התורה והמצוות הרי שלאחר 1918 השתנו הכללים. התנועה הציונית הביאה עימה את הרב של יפו - הרב אברהם יצחק הככהן קוק, והנחיתה אותו על כל הישוב היהודי בארץ הקודש בניסיון לבטל את הרבנות האותנטית ובמקומה לשתול "רבנות מטעם" שתוריד את רמת הדת כדי שהישוב הציוני והשמאל יהפכו לעיקר העיקרים. במסגרת זו ניסו הללו לבטל גם את תפקיד ה"ראשון לציון". המהומה שקמה אח"כ גרמה לפקיד היהודי - הבריטי, בנטובי'ץ שמו, לכפות פשרה על ההנהגה הציונית לפני שהספרדים והחרדים האשכנזים היו עושים יד אחת נגד הרב קוק ומפעיליו. בנטובי'ץ אומנם התפשר ולא ביטל את תפקיד ה"ראשון לציון" אך מנגד הוא פשוט עיקר את תוכנו. במתכונת החדשה הרי שה"ראשון לציון" לא יבחר עוד ע"י ציבור היראים ושומרי התורה והמצוות אלא ע"י הממסד הציוני, ובעיקר הוא הפסיק תפקיד ה"ראשון לציון" להיות ה"רב הראשי" היחיד אלא השתווה ל"רב האשכנזי" מטעם הציונים, התפקיד החדש שתפרו הציונים לרב קוק ולממשיכיו. מאז ועד היום הפכו שני ה"רבנים הראשיים" לתפקידי פקידות בלבד ודי דומים לתפקיד ה"נשיא" שנתפר ללא תוכן כ"פרס ניחומים" לחיים ויצמן ולממשיכו, יצחק בן צבי.

עד שנת 1993 עוד כיהנו רבנים יודעי ספר בתפקידים הללו אבל משנת 1993 - עם היבחרם של הרב ישראל מאיר לאו ואליהו בקשי דורון, נעלמה גם אגדת ה"תורה" מהתפקיד הפקידותח, עד כדי כך שהשניים נחשדו בעניינים שדת ויהדות רחוקים מהם. לא לחינם אפילו ה"רב הראשי" לשעבר, הרב שלמה גורן המנוח, טען לאחר בחירתם של השניים כי יש לפרק את ה"רבנות הראשית" מעצם אי-היות הרבנים החדשים תלמידי חכמים. ההמשך - עד היום, הוא ירידה תלולה במדרון הזה. עניין היות ה"רב הראשי" כתובת לשאלות הלכתיות ירד מדור לדור כאשר החילוניים אינם זקוקים לרבנים הללו ואילו לחרדים (אשכנזים וספרדים כאחד) יש רבנים אמיתיים לענייני הלכה והשקפה תורתית. משנת 1993 התרחקו גם אנשי הכיפות הסרוגות מה"רבנים" הללו ונצמדו לרבניהם בלבד.

אין ספק שכיום זהו תפקיד פקידותי חסר תוכן ואם בכלל צריך אותו לייצוגיות סמלית, הרי שמספיק פקיד אחד לדבר. הדבר יחסוך פקידים ופקידות מיותרים ואילו היהדות תמשיך להתקיים גם בלעדי אחד מה"רבנים" הללו, ואפילו בלי שניהם גם יחד. ישיבות, סמינרים, תלמודי תורה, כשרויות וכו' ימשיכו להתקיים גם בלי הפקיד שינשור. דרך אגב, כך הם הדברים בכל מדינות העולם ורב ייצוגי אחד מספיק לכל מדינה ומדינה. בארה"ב ובמדינות נוספות אין בכלל "רב ראשי" וברוך ה' הכל מתנהל למישרין. מנגד, היהדות שם פורחת מעצם עצמאותה והפרדתה מהמדינה.

מומלץ לשרת הנשפטים ולעוזרה המסור - ח"כ אלעזר שטרן, לקחת את מודל החוק הזה ולהעבירו לכל הישובים בארץ כי גם שם מספיק רב אחד בלבד (וכך זה היה וגם קיים כיום בחו"ל (ואף בארץ ישראל שלפני המנדט הבריטי). העברת החוק גם לישובי המדינה חשובה גם משום שיותר ויותר מינויים פוליטיים רדודים מקפיצים "רבנים ראשיים" בעיירות ובערים, הרחוקים מתורה ומדרך ארץ גם יחד במסגרת אינפלציית המשרות הפקידותיות הפנויות הללו. ולכן לא נורא יהיה אם גם בישובי הארץ לא יכהנו יותר שני רבנים - שהקשר בינם לבין הציבור ולבין שאלות הלכה ויהדות, מקרי בהחלט.