שני עיתונאים בכירים יצאו בסוף השבוע (יום ו', 27.6.14) נגד שחרורי מחבלים סיטוניים בכלל ונגד עסקת גלעד שליט בפרט. השאלה שלי, כלפיהם וכלפי עמיתיהם, היא פשוטה: איפה הייתם ואיפה היו עמיתיכם בזמן אמת?

האחד היה רון בן-ישי, פרשן צבאי מעולה שאני מעריך מאוד, שכתב מאמר מצוין ב-ynet על האתוס השגוי של "להחזיר את החיילים הביתה בשלום". עם אתוס כזה, אמר בן-ישי, אי-אפשר להילחם; מילוי המשימה קודם לשמירה על חיי החיילים, כי אחרת - אין צבא. השני היה בן כספית, שלדעתי מזמן היה צריך לעוף מהתקשורת (בגלל פרשת יחיעם אוחנה), אשר כתב במעריב-סופהשבוע שבנימין נתניהו - זה שכספית מכסח בכל הזדמנות אפשרית ובלתי אפשרית - משלם כעת את מחיר הטעות הקשה שבעסקת שליט.

לזכותו של כספית יש לומר, שהוא כתב נגד עסקת שליט כאשר התרקמה. אני לא זוכר מה כתב אז בן-ישי; אם גם הוא התנגד, אני מתנצל כאן ועכשיו. מה שאני כן זוכר בבירור הוא, שהתקשורת דיברה כמעט בקול אחד: להחזיר את שליט הביתה בכל מחיר. מי שהתנגד למחיר הנקודתי ולסחיטה העקרונית, מי שהצביע על הסכנה לחיי ישראלים כתוצאה מכניעה כזו, נשאר במיעוט קטן.

ירון דקל, שהיה אז שדר בכיר בקול ישראל, היה בין הבודדים הללו. שמעתי אותו בהרצאה בכנס של לשכת רואי חשבון, בו יצא במפורש נגד הקו התקשורתי האחיד המתעלם מסוגיית המחיר. ד"ר גיא בכור, מזרחן מוערך, אמר בהפרזה מכוונת בכנס אחר של הלשכה, כי הדרך הטובה ביותר להחזיר את השבויים והנעדרים היא להודיע לארגוני הטרור: קחו אותם, אנחנו לא רוצים אותם בחזרה - כי הדיבורים ההפוכים רק מעלים את המחיר. בבדיקה מהירה אחורה מצאתי, כי בן-דרור ימיני כתב גם הוא נגד העסקה.

אני מתקשה מאוד להיזכר בפרשנים, כתבים, שדרים או בעלי טור רבים אחרים שאמרו את אותם הדברים. כן, אני אמרתי את זה וכך גם עוד כמה כותבים ב-News1. אבל, כאמור, היינו מיעוט. אנשי תקשורת המותחים כעת ביקורת על מהלך אומלל והרסני, שהובל במידה רבה על-ידי תקשורת רגשנית וחסרת אחריות, נוהגים לכל הפחות בצביעות. וגם אם הם עצמם לא השתייכו לאותה מקהלה תומכת הכניעה לחמאס, מן הראוי שיצביעו על חבריהם שכן נטלו בה חלק.

למה הדיבורים בתקשורת הפוכים בעניינם של שלושת הנערים? יש לזה כמה סיבות אפשריות. האחת: התקשורת למדה את הלקח מעסקת שליט. השנייה: ההתנהגות האצילית של משפחות פרנקל, שאער ויפרח, שאינן באות בדרישות וטענות לממשלה. השלישית: חלפו רק שבועיים מאז החטיפה, לא ברור האם יש בכלל עם מי לדבר, ממילא לא ברור מה המחיר ולכן אין מקום להביע דעה. הרביעית: בעיני חלק מהתקשורת יש הבדל בין חייל חילוני לבין שלושה נערים דתיים מההתנחלויות.

תרשו לי להיות ספקן לגבי ההסבר הראשון; התקשורת הישראלית כמעט לעולם אינה לומדת לקח מטעויותיה. תרשו לי גם לקוות מכל הלב שההסבר הרביעי אינו נכון. נשארנו עם ההסברים השני והשלישי, שגם די כרוכים זה בזה. אם חלילה הבנים לא ישובו הביתה בשלום במהרה, גם התנהגות המשפחות עשויה להשתנות וגם גורם הזמן והמידע שיצטבר עשויים להשפיע. אז תעמוד התקשורת בפני מבחן אמיתי של בגרות, אוביקטיביות ואחריות. ולוואי ולא נזדקק לזה.