הספר 'שבט דוב המערות' נכתב לפני שמונים אלף שנה ורק עתה תורגם משפת התנועות והעיצורים לשפת בני אנוש. הסופרת ג'ין מ. אואל כתבה פנטזיה מדהימה וכמו כל פנטזיה היא מדהימה בצמידות שלה למציאות היום-יומית, גם היום. מסופר על שבט קטן מידות, כעשר עד חמש עשרה משפחות של בשר ודם פרהיסטורי המנסה להתמודד במציאות העכורה וללקט מספיק בשר ודם (חלבונים ושומנים) כדי לצלוח את נהר החיים ולהנחיל את מורשת ההתנגדות לטבע לצאצאיו.
אחד המאבקים למען חלבונים הוא תיאור ציד של ממוטה ענקית במשקל כמה טונות. מול שבט הממותות האדיש ניצבים כמה לוחמים זקופי קומה (כמה שזה אפשרי ליצור שעד לפני כמה שנים היה ממש קוף) מצוידים בכידוני עץ ושפת סימנים. עדין אין קשת וחץ, אין גלגל. הממותה לא סופרת את הציד הרגלי וכנראה גם לא רושמת אותו על רשתית העין שלה. זה עוד פרעוש נואש המנסה להימלט משיני אריות מנמנמים בסביבה פסטוראלית למחצה. הממותה ממשיכה לכרסם את העשב כל החורף וגם בעונה זו של הקיץ, לפני שהעשב הופך לחציר יבש.
תנועות הידיים והקללות של הציידים אינן מעוררות רושם והממותות ממשיכות לבלוע ולפלוט בלי לתת דעתן לברחשים שבאוזניים ולאלה מול העיניים. הציידים יודעים שהם אינם יכולים להדהים את הממותה הגדולה והמנוסה בטילי כידוני העץ שלהם ולכן הם עוברים לשלב הבא. הם מבעירים אש. יש להם תוכנית סדורה שמטרתה ליצור מסדרון ארוך של אש שתבריח את הממותה לתוך ערוץ הוואדי הצר והחסום. זה מה שמספרת לנו גברת אואל לפני שמונים אלף שנה. כלומר, האסטרגדיה הזאת של אכילה לא השתנתה עד היום – רק הממותות מתחלפות. הציידים דולקים (מפה צמח המונח דלקה) אחרי הממותה בעקבות האש. הממותה אינה יכולה להסתובב כי היא ממותה. צייד מזדמן ואמיץ מתגנב אל הרגל האחורית של הממותה וחותך, באמצעות אבן-צור חדה, את השריר שבתחתית הרגל. זה הסוף. לפני 14 שנה יצר נשיא המדינה מר פרס את המונח קאסם-שמסאם. היו לו כוונות טובות, חלקן הומניות או מוסריות, בתוך הגיהינום של המזרח התיכון – אבל באותו רגע הוא ויתר ביודעין על הריבונות של מדינת ישראל ומאז משתינים עלינו בקשת. המבצע הזה – צוק איתן - ידביק פלסטר על הרגל האחורית שלנו.
בצוהרי יום
ב-1952 יצא אל האקרנים סרטו של גרי קופר ב'צהרי יום'. זה היה בשעות ערב והסרט זכה להצלחה מסחרית מסחררת. מול גרי השריף האקדוחן ניצבה הנסיכה גרייס במלוא יופייה המוסרי. היא הפציפסטטיסטית שלנו המייצגת את
כבוד בני האנוש באשר הם השומרים על בצלם האדם שלנו. כמובן שהיא יצאה נשכרת מתוך רכבת השדים בסיומו של המסע.
גרי קופר הוא שריף של העיירה העומד לסיים את תפקידו הציבורי כדי להתחתן עם הנסיכה בעיר אחרת ואז, ממש ברגע זה, פורץ הסרט, כלומר סיפור המעשה. חבורת זמר של רוצחים ושודדים קלילה ופופולרית, מלווה בכלי הקשה, משתחררת מהכלא הרחוק ומצהירה כי היא עומדת לבוא ולחסל את המדינה. כי החוק, כידוע, הוא המדינה במערב הפרוע. העיירה של גרי מתחילה לגעוש. ארוסתו מבקשת ממנה להשליך את האקדחים עם בני העיירה לנפשם ולברוח איתה למונאקו. הבנקאי מבקש לאסוף את ארגזי הכסף ולברוח לבנק אחר. השופט מקפל את הדגל, אורז את ספר החוקים ואת התנ"ך ויוצא גם הוא לדרך. שכחתי משהו – הוא אורז גם את מאזני הצדק. כלומר, ברור לכולם שפה, לנגד עינינו, מתחולל משהו לא צודק. בני העיירה מתחלקים לשני צדדים. אלא שרוצים שהשריף יחטוף ולכן הם נקראים שיכורים. ואלא שרוצים שבני העיירה לא יחטפו ולכן הם רוצים להסגיר את השריף או להבריח אותו אל מחוץ העיירה – מה שיותר זול כלכלית. בשפה מקצועית זה מכונה תרגיל הינתקות. אלה השמאלנים. אז מה עושים?
באמת, מה עושים פה? למה אנחנו לא במקום אחר, למשל בבלגיה ליד השוקולד? מובן שבעתיד הקרוב מאוד, למעשה בשעה 12 כשהרכבת תגיע והרוצחים יפרקו את כלי ההקשה ולאחר שיירו כמה יריות באוויר ויקרעו לציבור את עור התוף, התזמורת שלהם גם תשלוף לכמה נשים את החצוצרות אך ורק למען העיקרון הטרוריסטי ולא ממש מצימאון דם. רוצחים ושודדים אוהבים דמים והדם רק עוזר להם בנושא הזה.
השריף, נציג החוק האומלל, ניצב עתה בודד מול כנופיית פשע ורצח משולחת רסן, חבורת חמאס נוראית שבאה לחסל אותו. והוא, למרות התסריט האוהד, עדין שחוח קומה וכפוף למרות החוק האכזרי הפועל לטובת בני עוולה. החוק חזה מראש את המצבים האלה ולכן המציא את תרבות הדו-קרב האבירי. תאמינו או לא אבל התרבות הזאת נובעת מתוך הקאנון הקטולי והרצחני של הכנסייה. מה שנקרא בצרפתית של אחרי המהפכה FAIR PLAY. אין דבר יותר קדוש מזה בעולם האירופאי של השוק המשותף. יש המכנים את העיקרון הזה ברכות לשון בשם מידתיות. אני מכנה אותו דתיות. הוא שולט בעיירה קתולית. מי לא שמע על אבירי השולחן העגול הנלחמים עם המלך ארתור ואשתו נגד כל עוולה? מי לא שמע על תרבות הדו-קרב לחיסול חשבונות בדרך של כבוד בכל רחבי אירופה הגננגסטרית. תשאלו אפילו את פושקין – גם הוא חטף פוש. זה לא עבד כל כך כשאירופה הזדרזה לשרוף את יהודייה במלחמת העולם... זה לא כל כך עובד אצלנו אבל תועמלנים בשכר כמון זהבה, הדובים ו
יריב אופנהיימר לא מתרגשים כי הם מוסריים על חשבוננו. הם גם זוכרות – אבל רק מה שהן רוצים לזכור. כידוע, יש זכויות יוצר על סרטים כמו 'בצהרי יום' ועל זיכרונות נוצרים.
התסריט שזכה באוסקר מציע דו-קרב בין שריף מזדקן ומבודד לבין קבוצת חמאס הבאה מצדו השני של הרחוב. המתח גואה ומתנחשל כשהדלתות נסגרות ואבק הקרב מתנשא...(הפסקה).
לפני שנים, אנא הרשו לי לסטות לרגע ממסלולו של הטיל הסיפורי שלי, השתייכתי לקבוצת תלמודאים שהתכנסה מדי שבוע לשם דף גמרא יומי. בשעה שניתחנו בעיה כלשהי של מוסריות יחסית הציע הרב שנצפה בסרט 'בצוהרי יום'. מובן שמרבית האנשים עובדים בצהריים ולכן הצפייה התרחשה בשעת ערב. בדיוק כשגרי קופר החל בתהליך האיטי של שליפת האקדח הכבד שלו מול כלי ההקשה והחצוצרות השלופות של כנופיית החמס קם הרב ממושבו ואמר, לעצור. לעצור לפני שהאלימות האכזרית נחשפת על המסך. הרב הסביר את הדילמה של דו-קרב FAIR Play הנוצרית הנדיבה ורבת החסדים לעומת התפיסה האכזרית FAIR LADY של היהודים באשר הם.
עכשיו, אמר לנו הרב, אני מבקש להציע לכם את הגישה היהודית לנושא העמוס הזה. הוא ניגש אל המסך כדי להסביר את האסטרגדיה של הקרב המתחולל על המסך כפי שהיא צפה ברשתית עיניה של ממותה יהודית רבת ניסיון חיים שספגה בנחיריה אבק של ארבעת אלפים שנים, רובן תמימות. הגישה של אצבע על הדק אקדח דק היא מגוחכת למכביר, אמר הרב. התלמוד מוקיע אותה. אני ממליץ להציב בכניסה לעיירה, הוא הצביע על המסך, הנה, פה בדיוק, מארב של שלושה תלמידי ישיבה (הם יישבו שם שעות מראש) עם מכונת ירייה אוטומטית. כשאני אומר אוטומטית אני מתכוון למכונת ירייה שניצבת על טנק שעליו ספינת מלחמה וארבעים תותחיה. בכיוון השני, אמר הרב, אני מציב צוות שני של שלוש מכונות ירייה עם הרבה אש צלבניית צולבת. ופה ממול, הוא שוב הצביע על המסך שהחל להתמלא בכתמי אש בולטים, אני מציב מארב של שישה תותחי נפוליאון עם פגזים הודפי שריון לשם הבטחת קשי העורף... בנקודה זו הצבעתי על חוסר המידתיות של המארבים ושאלתי את הרב, לצורך מה? הרב חייך אלי ואמר, כדי להיות בטוחים שהם הרוגים לפני שהם חושבים בכלל לגרום נזק או להסתובב לכיוונו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
