אינני מאוהביו של האלוף במילואים
אביחי מנדלבליט, אני לא יודע מדוע אינני מחבב אותו, אולי דעות שהוא השמיע במסגרת תפקידו כפצ"ר לא היו מקובלות עלי, אולי המדיניות שהכתיב לצה"ל בנוגע ל"זכויות אדם" בשטחים שקשרו יתר על המידה את ידי הצבא וגרמו לטעמי לסיכון מיותר לחיילי צה"ל, אך יש מרחק גדול בין דעתי על מסקנותיו המקצועיות של הפצ"ר ובין היכולת שלי לשתוק כאשר אני מסיק שמנסים לטפול עליו לכאורה אשמה פלילית ללא כל סיבה נראית לעין (שלי).
בואו נבין קודם כל מהם תפקידיה העיקריים של הפרקליטות הצבאית. כמו היועץ המשפטי לממשלה הפרקליטות הצבאית אחראית על אכיפת החוק בצבא ומתפקדת כתובע הצבאי הראשי, והמקביל היא גם מתפקדת כסנגור הצבאי הראשי. המצב הזה מעמיד אותה כל הזמן בדילמה מאוד קשה, בניגוד עניינים מובנה, בייחוד במקרים שבהם אין מדובר ב HARDCORE של הפלילים, אונס, שוחד, ביזה, מסחר בסמים אלא בגבול שבין עבירות משמעת לבין התנהגות נורמטיבית. על הגבול שבין עבירת הסל הנקראת "הפרת אמונים" לבין בחירה לא כל מוצלחת (בראיה בדיעבד) בין חלופות מנהליות.
למי יהיה נאמן הפצ"ר? לרמטכ"ל שהוא מוגדר גם כיועצו המשפטי (ואשר בניגוד לפוליטיקאים אין לו לרמטכ"ל בד"כ יועץ משפטי אזרחי צמוד) או למערכת הצבאית שהוא מוגדר כתובע מטעמה?
והתשובה היא שההחלטה בשאלה הזו היא בסמכותו של הפצ"ר, הוא ילד מספיק גדול על-מנת להבדיל בין סוגי חששות ואף אם בדיעבד מסתבר שקיבל החלטה שגויה (מה שלגמרי לא קרה על-פי הפרסומים שבידי), אז הוא נושא עליה אחריות פלילית? זה נראה מופרע, זה נראה מופרך, הנושא היה מסמך, שפורסם בטלוויזיה, ביום שישי, וביום א' הודיע הרמטכ"ל לפצ"ר שהמסמך אצלו, הפצ"ר שקל במשך פחות מ 24, ויעץ לרמטכ"ל לפנות עם המסמך ליועץ המשפטי לממשלה, הפצ"ר איזן היטב בין חובותיו לרמטכ"ל לבין חובותיו כתובע הכללי של הצבא, הגיע להחלטה נכונה, 10, ממש 10 ולא פחות. לא רק שאין כאן שמץ שמצה של עבירה פלילית, לא רק שהוא לא ראוי לביקורת על כך ששקל לפני שירה מהמותן, אלא מגיע לו צל"ש על כך שקיבל נתונים, שקל במשך פחות מ 24 שעות ונתן את ההנחיה/עצה המיטיבה גם עם הרמטכ"ל וגם עם התביעה הכללית האזרחית והצהלית.
אנחנו למודי סיכולים, כולל סיכולים במערכת המשפט, ואין שום סיבה שבעולם להוסיף עוד מסוכל לרשימה, מה עוד שאם מנדלבליט יסוכל, הוא בפועל ייסקל, מנדלבליט הוא איש משפט ממדרגה ראשונה, אף שאני חולק על דעותיו זה לא מוריד מאומה מכישוריו ומיכולתו, העובדה שלממשלה ולראש הממשלה יש דעה של סמכות משפטית פנימית היושבת בכל דיוני הממשלה וודאי מביעה דעתה, בייחוד לאור חולשתו לדעתי של היועץ המשפטי לממשלה, היא נושא שחייבים לשמרו.
תוכניותיו של מנדלבליט הן ודאי להגיע לבית המשפט העליון, ניסיונו בצבא, והניסיון האזרחי שהוא צובר כעת בצומת החלטות הכי מרכזית במדינה, ודאי יאפשרו לו גם בצדק להיבחר לבית המשפט העליון, הסיכול או הסקילה של כזו קריירה אישית וציבורית אסור שתיגרם בגלל כאלה שטויות לדעתי, ובניגוד לסיכול של פוליטיקאים המסוכלים כשר משפטים וחוזרים כנשיא, הרי שמשפטנים, בייחוד ברמתו של מנדלבליט מסוכלים פעם אחת, כל סיכול שלהם, גם אם יתברר לכולם בעתיד כשגוי משורש, הוא גם סקילתם באבנים.
היועץ המשפטי לממשלה עומד בפני דילמות כאלה כל יום, כמו הפצ"ר היועץ המשפטי הוא ראש התביעה וגם ראש הסנגוריה של אנשי הציבור ונבחריו, ואם אני שופט את החלטותיו של היועץ המשפטי הנוכחי בפרשה זו אני מוצא בהן הרבה יותר פגמים מאשר באותה החלטה נבונה של מנדלבליט, ושם ידענו לפחות על מי מגן מנדלבליט כחוק, על קציני הצבא, תוך שהוא ממלא באורח ראוי את תפקידו, ובעניין היועץ המשפטי איש לא יודע (לפחות אני לא יודע) על מי הוא מגן.
זכורה לי פעם אחת של ביקורת קשה של בית המשפט העליון על יועץ משפטי לממשלה, היה זה
מני מזוז בעניין קצב, מזוז הסכים/יזם עסקת טיעון מקלה עם קצב, לכאורה יש כאן שיקול דעת הרבה יותר בעייתי מאשר במקרה מנדלבליט, ובעניין מזוז/קצב לא רק שאיש לא העלה על דעתו ובצדק שיש חשש לפלילים בהחלטתו של מזוז, בית המשפט העליון אף סמך ידיו על ההחלטה תוך מתיחת ביקורת עליה. (בפועל קצב חזר בו מהסכמתו לעסקת הטיעון מאוחר יותר).
שבענו מסיכולים חסרי בסיס לכאורה, מה עוד שבמקרה שלנו אנו מדברים לטעמי בסיקולים