1. מיד לאחר ההתנקשות ביהודה גליק הכחישה המשטרה את טענות קרוביו, לפיהן התלונן על האיומים נגדו. אחרי 24 שינה יוחנן דנינו את הגירסה: לא היו "התרעות ממוקדות". בדיוק כמו שבמחדל מוקד 100 בחטיפת הנערים, אמרו לנו שהשיחה הייתה לא ברורה, ואחר כך אמרו לנו שבמוקד חשבו שזו מתיחה, ורק אז הדיחו את האחראים. בפעם המי-יודע-כמה הוכח: המשטרה שקרנית. 2. סגירת הר-הבית החזיקה מעמד פחות מיממה. ליתר דיוק: הסגירה למוסלמים החזיקה מעמד פחות מיממה. ליהודים עדיין אסור לעלות אליו, לאחר שמחבל ניסה לרצוח את מי שמוביל את העליות להר. במילים פשוטות: הוא הצליח. בפעם המי-יודע-כמה הוכח: המשטרה פחדנית.
|
|
|
|
שקרים של המשטרה והפרקליטות לבג"ץ, כך מתברר, הם עניין של שיטה ולא של מקרה. אחרי שחשפנו כאן שוב ושוב את הכזבים, האי-דיוקים ואפילו השקרים המכוונים בפרשת ברכה-פינטו, מפנה (יום ו', 31.10.14) קלמן ליבסקינד במעריב-סופהשבוע את תשומת הלב לשקריהן בעניינו של יהודה גליק.
ליבסקינד מתאר כיצד המשטרה רדפה ללא לאות את גליק, שכל חטאו היה רצונו לממש את חופש הפולחן היהודי על הר-הבית, כולל תפירת תיקים. המקרה החמור ביותר נוגע להודעתה של המדינה לבג"ץ לפני חצי שנה, במענה לבקשה נוספת של גליק לאפשר לו לעלות אל ההר לאחר שהורחק ממנו (וזאת לדעת: פרנסתו של גליק היא על הדרכת מבקרים בהר).
תגובת המדינה הוגשה בידי עו"ד אבינועם סגל-אלעד מפרקליטות המדינה ונתמכה בידי מפקד מחוז ירושלים דאז, ניצב יוסי פריינטי. במסמך הזה, כותב ליבסקינד, הוצג גליק לא פחות מ-14 פעמים כפצצה מתקתקת: "הסכנה הנובעת ממנו לשלום הציבור ולבטחונו", "סיכונים של ממש", "גחמותיו מסכנות באופן ממשי את שלום וביטחון הציבור", הוא גורם "סיכון חיי אדם" ו"סכנה של ממש לחיי אדם". כל זה - בנוגע לאדם שמעולם לא הואשם באלימות כלשהי, ואשר קיים בפומבי תפילה משותפת ליהודים ולמוסלמים. השורה התחתונה המתבקשת הייתה: "יש הכרח למנוע את כניסתו של העותר להר-הבית לעת הזאת, וזאת לשם מניעת סכנה לפגיעה קשה בשלום וביטחון הציבור".
הסכנה האיומה הזאת החזיקה מעמד בדיוק 24 שעות. כי למחרת נכנע גליק ללחצה של המשטרה ומשך תביעת נזיקין אזרחית שהגיש נגד פריינטי, על הנזקים שלטענתו נגרמו לו בשל האיסור לעלות להר-הבית. המשטרה והפרקליטות מצידם התירו לו מיד לשוב ולעלות להר. לא ביטחון הציבור, לא שלומו, לא סכנה לחיי אדם, ולא בטיח.
כלומר: היה כאן שקר מודע ומכוון, למטרות של סחיטה. אם נלך רגע למחוזות הפליליים, פריינטי וסגל-אלעד ביצעו לכאורה שלל עבירות: שיבוש מהלכי משפט, סחיטה, קבלת דבר במרמה, שימוש לרעה בכוח המשרה - ומן הסתם אפשר למצוא עוד. אבל השקר הצליח להם: הסכנה שמא בית המשפט יקבע שההגבלות על גליק לא היו מוצדקות - חלפה לה.
בפרשת פינטו-ברכה, הפרקליטות בילפה ללא הפסק עבור המשטרה ועבור עצמה. היא סיפרה על בדיקת חשבונות הבנק שלו - והסתירה שלא בדקה שמונה חשבונות של אחיו בהם הוא מיופה כוח. היא טענה שהחקירה הפריכה את דבריו של פינטו כאילו ה-FBI אישר לו להעביר כספים לברכה - בעוד פינטו טען, וחוקרי ה-FBI אישרו, שהוא סיפר להם על ההעברות לפני פרשת ה-200,000 דולר. היא טענה שהחקירה הפריכה את דבריו של ברכה כאילו סיפר על מעשיו לניצב בדימוס אריה עמית - אבל עמית דווקא אישר זאת.
המסקנה היא, שלמשטרה ולפרקליטות - בדרגים הבכירים ביותר שלהן - אין בעיה לשקר לבג"ץ כדי להגן על עצמן. זוהי מסקנה חמורה ביותר, החותרת תחת יסודותיו של שלטון החוק ותחת יסודותיה של חברה דמוקרטית מתוקנת. זוהי מסקנה שמשמעותה היא, שאם התהליך הזה לא ייגדע מיד ובכל העוצמה - ישראל תהפוך לעריצות של שוטרים ופרקליטים.