גוף אוכל את עצמו

לאחר שפילג את הליכוד וריסק את המפד"ל עולה הבולדוזר של שרון על מועצת יש"ע. שני ראשי מועצות, שאול גולדשטיין (גוש עציון) וחסדאי אליעזר (אלפי מנשה) תקפו בתקשורת את דרכו של הארגון שהם משמשים בו כסגני יו"ר. זו התנהגות בלתי ראויה. בטרם יצאו אל הציבור, הם היו צריכים לוותר על תואריהם. הם גם פגעו בחבריהם בהכריזם ברגע הכי קריטי, ש"הסיכויים לעצור את התוכנית אפסיים" (גולדשטיין), וכי "עם... או בלי השטחים האלה, העיקר לסיים בריאים בגופנו ובנפשנו" (אליעזר). אליעזר יושב מאחורי הגדר עם תעודת ביטוח (מדומה).לעומדים להיעקר היו דבריו אלה כמדקרות חרב.

גולדשטיין ואליעזר טועים גם עניינית: "החלטות פוליטיות משנים בכנסת ובממשלה ולא בכיכר העיר"? שיספרו זאת להמונים שהפילו את חומת ברלין, שחוללו את "מהפכת הקטיפה" בפראג, שגרשו את מילוסביץ' מבלגרד, שהדיחו את שוורדנאדזה בטיביליסי והביאו דמוקרטיה לקייב. השינוי בהחלטות הפוליטיות הגיע, אבל רק אחרי התקהלות המונים ואיפוק מופתי שגילו כחות הביטחון.

לעומת זאת, ההנחה שלבישת שחורים וטכסי אבל (גולדשטיין) או דאגה ל"בריאות הנפש" של המגורשים (אליעזר) יעצרו אדם ציני וחסר מעצורים כישרון, היא נאיבית - כמו ההנחה ש"התנחלות בלבבות העם" תשפיע על משחקי-הכח של הפוליטיקאים.

גולדשטיין חושש במיוחד מתסריט של הצלחה - פן ישנא הציבור את המתנחלים, שהם "אחוז מבוטל באוכלסייה", על הכשלת צה"ל וביטול החלטות ממשלה וכנסת. זו תפיסה שגויה של מהות מאבק המתנחלים ושל יסודות הדמוקרטיה: המתנחלים לא קראו שלא לציית להחלטות אוסלו, למרות שחזו בדיוק את תוצאותיהן המרות. גם הם יודעים שאין לכפות מדיניות על נבחרי העם - מבחוץ. אך לא כך, כשהרוב רומס זכויות אדם. ארה"ב מרימה היום על נס הפרות-חוק המוניות שבוצעו במאבק נגד העבדות ונגד ההפרדה הגזעית של השחורים, מפני שגם לרוב דמוקרטי אסור לבצע פשעים נגד האנושות.

בתחילת מסע אי-הציות שלו, אכן עורר מרטין לותר קינג בציבור התנגדות ואף שנאה, אך דבקותו במשימה השתלמה: לאחר שהוא ואנשיו נעצרו שוב ושוב בהמוניהם, השתכנע הציבור בצידקתם.

ראשי מועצת יש"ע הדבקים בדרכם יכולים להתנחם בכך, שהטענות שהועלו נגד קינג נלקחו כאלו ישר מפיותיהם של גולדשטיין ואליעזר, אולם אמריקה מבינה היום שתנועת "אי-הציות" לא רק שלא פגעה בדמוקרטיה, אלא הצילה אותה. משום שמשטר הפוגע בזכויות יסוד אינו עוד דמוקרטי.

מועצת יש"ע אינה קוראת להמונים לשנות מדיניות ממלכתית בכוח, כ"א לעצור את המדיניות הזאת בפתח ביתו-מבצרו של האדם. מפני ש"מדיניות" של חורבן 1,700 בתים בישראל והגליית תושביהם היא פשע נגד האדם והאזרח, ולא היה כמותה מעולם בשום מדינה דמוקרטית.

לאחר שתנועת "גוש אמונים" חדלה לתפקד, נכנסה לתוך הוואקום מועצת יש"ע, המורכבת מראשי הערים והמועצות המקומיות והאזוריות כל עוד הם מכהנים, פלוס מספר אישי ציבור שנבחרו אישית. האבות המייסדים האידיאולוגיים של ההתישבות ביש"ע חלמו על התישבות לא-אידיאולוגית, דווקא. מלח נותן טעם, אומר על היהודים ארתור קסטלר בספרו "גנבים בלילה", אך צלחת שכולה מלח א'א לאכול. כך שאפו החלוצים שאחריהם יבוא -"עמך", והצליחו.

היום, במקומות כמו הר אדר או אורנית רבים אינם רוצים לשמוע שהם "מתנחלים", ויש ערי חרדים כקרית ספר וביתר ובתווך - ערים עם חתך ישראלי ממוצע. בתוך כ-270,000 מתיישבים ביש"ע, האוכלסייה האידיאולוגית היא פחות ממחצית, אך מטבע הדברים זה הציבור התוסס, הפעיל והמפעיל.

במדיניות "הפרד ומשול" תקע שרון טריז ראשון בין כמה מן החוסים ב"גושים" לאלה שבחוץ, בין הדבקים בדרכם של מייסדי ההתנחלות לבין חלק מאוכלי פירותיה.

חבל, אבל ההתפתחות הזאת אינה מפתיעה. את המאבק ימשיכו בעלי המוטיבציה, ביחד עם רבים שחיפשו ביש'ע הזדמנות דיור נוחה, נדבקו ב"חיידק" והצטרפו לאמונה ולדרך.

"גילוי נאות": מחבר המאמר הוא ממייסדי מועצת יש"ע וחבר בהנהלתה.