השבוע אנחנו קוראים בפרשת בֹּא על שלוש המכות האחרונות מתוך עשר שקיבלו המצרים עד ששחררו את בני ישראל. ידוע הרמז של בעל הטורים ששם הפרשה בֹּא, רומז לשלוש המכות המנויות בה, כי בֹּא בגימטריא שלוש. והשלוש עצמן מתחלקות לשתיים, ארבה וחושך ועוד אחת, מכת בכורות שהייתה הקשה והכואבת מכולן, שלאחריה כמעט ולא נותר עוד את מי להכות. בפרשה יש עוד כמה שלישיות ובע"ה נתבונן בחלק מהן בניסיון למצוא את המסר האקטואלי. ונתחיל עם השלישיה הראשונה, המכות (שמות י): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. [ב] וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'. ידועה השאלה ששואלים, מה בעצם היה חטאו של פרעה? על מה הוא נענש?

לא יודע ולא רוצה לדעת

פרעה התעקש שלא לשחרר את ישראל, אבל הרי ה' אומר בפירוש: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ ולכן גם אילו רצה לא יכול היה לשלח את ישראל, אז על מה הוא נענש? שאלה זו זכתה לתשובות שונות שכולן אמת, אבל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מאיר את עינינו בהפנותו מבט אל פן נוסף בסיפור השתלשלות הדין ודברים שבין משה, אשר הביא את דבר ה', ובין פרעה. משה ואהרון באים אל פרעה ואומרים לו (שמות ה): ...כֹּה-אָמַר ה', אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. זהו המפגש הראשון ביניהם בהקשר הזה ותגובת פרעה הייתה נחרצת: [ב] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה--מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ. אחר כך הוא מכביד את השיעבוד, מתחילות המכות ופרעה בעצמו מתעקש שלא ישחרר את ישראל. רק במכות המאוחרות יותר הקב"ה מתערב ומכביד את לבו.

התמכרות שוללת בחירה

מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שההתרסה של פרעה ששאל בחוצפה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, "זיכתה" אותו ביחס מיוחד, הקב"ה שלל ממנו את זכות הבחירה. לפי זה נשאלת השאלה, מדוע המשיך משה להתרות בו לפני כל מכה, כמו בפתיחת פרשת השבוע שלנו, מה התועלת בהתראה כאשר, לכאורה, כבר אין לו בחירה חופשית? אלא מכאן אנחנו למדים עיקרון מאוד יסודי בכל העניין של בחירה חופשית, אם באמת רוצים - אפשר לשנות כיוון בכל שלב. כי יכולת הבחירה החופשית אינה נעלמת, היא רק מכוסה בהתמכרות כזו או אחרת. יש הרבה התמכרויות כידוע, האדם זכאי לבחור למה להתמכר, אבל משהתמכר - הוא שלל מעצמו את זכות הבחירה באותו תחום. אצל פרעה זו הייתה התמכרות ל"אני" המנהיג. פרעה האליל את עצמו ובשום אופן לא היה מוכן לקבל את האפשרות שיש כוח שהוא נעלה וחזק ממנו.

כשהסכנה מגיעה אל הראש

בשתי המכות הראשונות הכתובות בפרשה פרעה עוד החזיק מעמד והתעקש שלא לשחרר את ישראל, במכה השלישית הוא נשבר; הייתה זו מכת בכורות, מכה שבה מתו כל בכורי מצרים באותו רגע. פרעה עצמו היה בכיר בכורי מצרים והוא לא מת, אבל בשלב הזה חדרה למוחו ההבנה שלהב החרב כבר נוגע בצווארו ועוד מעט יתחיל לחתוך, לכן מיהר לשחרר את בני ישראל לפני שגם הוא ימות. התופעה הזאת, אני מניח, מוכרת לרבים מאתנו; מתעקשים על משהו, התמכרות כלשהי, עד שהמציאות כופה עלינו לעשות שינוי. התקווה היא שהשינוי יבוא לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהנזק יהיה בלתי הפיך כמו שהיה אצל פרעה. ובשביל זה בדיוק התורה מספרת לנו את כל הפרטים האלה ובכזאת אריכות, כי התופעה הזאת אינה ייחודית לפרעה, היא אנושית לגמרי וכל בן אנוש עלול להיתפס להתמכרות כזאת.

לזכור תמיד את יציאת מצרים

כאמור, פרעה נתפס לבהלה קיומית ופתאום נהיה דחוף לו שנצא כבר ממצרים. יצאנו, ומיד אחר כך אנחנו מצטווים לזכור את יציאת מצרים לעולם (פרק יג): [ג] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה... ולכאורה, מה התועלת בזכרון יציאת מצרים? את השאלה הזאת מביא המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק סא): יש מקשים מה הועיל לנו היציאה? הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות. דְּמַאי שְׁנָא מלכות מצרים משאר מלכיות? והוא משיב: כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם. וזאת המעלה - עצמית לישראל, שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. ודבר מקרי (גלות פה או שם) לא יבטל דבר עצמי כלל, כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם. בעברית פשוטה, להיות בן-חורין זו תכונה שהוטבעה בנפש עם ישראל והיא אינה מתבטלת.

עבודה בשלושה רבדים

הציווי לזכור את יציאת מצרים מלווה כידוע במצוות שונות שעלינו לקיים, חג הפסח למשל, ובדרך ממילא אנחנו זוכרים את יציאת מצרים. אלא שתזכורת בדרך ממילא אינה יכולה להספיק, כי מטבעה היא עלולה להישאר ברבדים החיצוניים של הנפש. והרי הזיכרון צריך להיות חי, כלשון חז"ל (פסחים קט"ז/ב): בכל דור ודור (ובכל יום ויום) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא (היום) ממצרים. (המובא בסוגריים הוא מדורות מאוחרים יותר.) אז איך באמת אפשר לזכור את יציאת מצרים ולחוות כאילו אני עצמי יצאתי משם? בשביל זה צריכים לעשות עבודה נפשית פנימית שגם היא נתונה בפרשת השבוע. והעבודה הזאת רמוזה בפרטי המצווה שעל שמה נקרא החג הזה, (קרבן) פסח. יש בקרבן הזה מצוות מיוחדות שאינן בשום קרבן אחר (פרק יב): [ט] אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם: כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ.

ראשו על כרעיו ועל קרבו

כידוע, יש לנו שלושה חגים שבהם מוטל עלינו לעלות לרגל, פסח שבועות וסוכות. בכל חג מאלה, כל יהודי מצווה להביא קרבן לבית המקדש ואחרי ההקרבה הוא ומשפחתו אוכלים את הבשר בלי שום הגבלה על אופן הכנתו לסעודה. לעומת זאת בקרבן הפסח, יש הגבלה חמורה על אופן הכנתו, צְלִי-אֵשׁ בלבד וגם אסור לפרק את הקרבן לנתחים. צריכים לצלות אותו שלם, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. והנה לנו שלישיה נוספת בפרשה, ראש קרביים וכרעיים. מעניין מהו המסר החינוכי של שלישייה זו. לפני שננסה להשיב נזכיר שמיד אחר כך יש עוד שלישיה: [יא] וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'. אלה כבר שתי שלישיות שמכוונות אלינו נטו, פרעה כבר לא במשחק. ברור שזה חלק עיקרי בתירגול זכרון יציאת מצרים, אבל איך זה עובד?

הבחירה החופשית שלנו

כהקדמה נאמר שכאן הגענו לבחירה החופשית שלנו כיהודים. כי מזה כמה שבועות מתנהלת לה אצלנו תעמולת בחירות. עדיין לא רשמית אבל כבר די מעצבנת. מועמדים ומפלגות נדחפים לקדמת הבימה התקשורתית ומנסים לשכנע אותנו לבחור בהם. כדי להצליח בכך, הם צרכים לעשות שני דברים: להציע רעיון, מצע, ולשכנע אותנו שהמצע שלהם זה מה שהכי חשוב עבורנו. וכמובן, גם לשכנע אותנו כי הם יעשו זאת יותר טוב מאחרים. והנה, מעבר לנושאים החשובים באמת, מטיפים לנו גם על-אודות זכויות הלהטבי"ם. זה נהיה פתאום המבחן העיקרי לנאורות, בעד או נגד זכויות רשמיות להומואים. בעצם, מה שמציעים לנו הנאורים בעיני עצמם זה לבחור בביטול הבחירה החופשית. כי להיות הומו או לא זו נטייה טבעית או נרכשת, אבל כמו בכל נטייה טבעית, גם בזו יש לאדם בחירה. אפשר להיכנע לנטייה הטבעית ואפשר להתמודד ולנצח.

שלושה רבדים בנפש

התופעה הזאת של כניעה לנטיות טבעיות והצגת הכניעה כאנושיות מתקדמת, נאורה, פשתה קשות במחוזותינו. באה פרשת השבוע, אומר לנו כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', ובהוראות הטיפול בקרבן הפסח עושה לנו סדר במערכת. את קרבן הפסח יש להכשיר לאכילה על אש פתוחה בלי לחלק אותו לחלקים, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. טבעה של האש שהיא עולה למעלה וזהו המסר הברור עבורנו, כדי לצאת ממצרים צריכים לשאוף למעלה, תמיד למעלה, אל האור אין סוף. ולא רק בחלק מהאישיות אלא רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ. בראש נמצא המוח שבו שוכן השכל. הקרביים מייצגים את מידות הנפש, את הנטיות הטבעיות. והכרעיים מייצגים את הצרכים הבסיסיים. אלה הם שלושת הרבדים בנפשו של כל אדם וקרבן הפסח מזכיר לנו שכדי לזכות לחרות אמיתית, בשלושתם אנחנו צריכים לחתור כלפי מעלה.

לא משלימים עם שיעבוד

ורעיון דומה מצוי גם בדרך האכילה של קרבן פסח: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן. המתנים הם המעמידים את הגוף והם צריכים להיות חגורים. במוכנות מתמדת לתנועה קדימה. הקשר של האדם עם האדמה, עם העולם הוא באמצעות הרגלים. זהו קשר מיידי, קרוב, וצריכים לנעול נעליים, לבודד את הרגליים כדי שלא נספוג השפעות זרות ומצד שני הקשר הזה מאפשר להשפיע טוב לעולם. והמקל מאפשר להגיע אל עצמים המצויים במרחק מסוים מאתנו, גם לשם צריכים להגיע כדי לקרב אל ה'. ובעצם, הרעיון הזה מצוי כבר בשם הפרשה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה, אפילו אל מי שלקח על עצמו לייצג את הרע המוחלט הולכים כדי לנסות להשפיע עליו שישנה את דרכו. וכמובן, זה ההפך הגמור מהרעיון לתת הכשר לנטיות שליליות.

כי אכן הפתרון היחיד הוא משיח בן דוד.