עדות כבושה וזגזוגים

הטור של יוסי ורטר פותח בהצהרה של בוגי (משה יעלון) ושל אהוד ברק, כי בכוונתם להתמודד על הנהגת ‏המדינה. כמדובר בברק, ורטר סבור כי מדובר בבדיחה. אבל גם בוגי אינו תם לב: מדובר בשני שר ביטחון ‏לשעבר בממשלות בנימין נתניהו, אשר לא פצו פיהם תחת גפנו ותחת תאנתו, ורק כשנבעטו, הם נזכרו ‏בביקורת. בעולם המשפט קוראים לזה "עדות כבושה"; בעולם האמיתי קוראים לזה "עכשיו נזכרים?". הם ‏לא רק כובשים עדויות, אלא גם מזגזגים. שניהם סברו כי האיום האירני הוא ה-איום בהא הידיעה על ‏מדינת ישראל. כשהם לוטשים עיניים להנהגה, וכשהישבן שלהם מתגעגע לכסא, הם משנים גרסה. הזגזוג ‏חוגג.‏
‏
את המשך טורו מקדיש ורטר לשר האוצר החש, משה כחלון, על מנהגו המשונה שלא להתחכך בשועי הארץ ‏והתעשיינים, כי הוא שר אוצר חברתי. או כדברי ורטר:‏
‏
"כשסטפן בורגס, מנכ"ל כי"ל, התלונן על כך שבמשך יותר משנה לא התאפשר לו לפגוש את שר האוצר ‏הישראלי, בעוד שבכל מדינה שבה הוא עושה עסקים הוא נהנה מגישה חופשית, מסלול ירוק ודלת פתוחה ‏לשרי האוצר, כחלון קרן מאושר. בשביל הרגעים האלה, הכל היה שווה. כשדוברים אחרים שאלו מדוע הוא ‏מפנה גבו למגזרם, הוא לא התנצל. "אני שר אוצר חברתי ראשון בישראל", אמר".‏

בהמשך מבקר ורטר את צביעות התקשורת שמתעסקת בעלות עיצוב השיער והאיפור של ביבי: הישיבות ‏עולות לנו הרבה יותר. משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, מפעיל לחצים לא כשרים על משה כחלון, תוך שימוש ‏לרעה בסמכותו כיו"ר ועדת הכספים. ‏

ובהמשך הטור, מאתר ורטר את "האקדח המעשן" - אם יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, בשם ביבי, עורך ‏הסכם עם ש"ס ועם אריה דרעי, ולפיו, כניסתו של רמי סדין לתפקידו בערוץ 10 תעוכב, הרי שזה מעיד יותר ‏מכל דבר, לשיטת ורטר, על מעורבותו הפעילה של ביבי בכלי התקשורת, כאילו אנו בסוריה או ברוסיה, או ‏ברפובליקת בננות, כך לשיטת ורטר. ויש עוד אקדח מעשן: שמתם לב שסר חינו של אביחי מנדלבליט, ‏היועמ"ש, בעיני ביבי, מרגע שהאחרון הורה לביבי שלא להתעסק עם כלי התקשורת אשר תחת שליטת ‏ידידו, שאול אלוביץ. מה שצריך להוכיח - מסכם ורטר. ביבי - ידו בכל כלי התקשורת. ממש כמו במדינות ‏חשוכות.‏