מלחמת לבנון השנייה הרתיעה?‏ <br>

דן מרגלית, בטורו השבוע בישראל היום, ניגש, גם הוא, לסירוב המטופש של אובמה לקרוא לילד (טרור ‏איסלאמי) בשמו. הוא עובר לסיקור הסיוע הביטחוני:

לשיטתו, הסירוב של ארצות הברית להעניק לישראל ‏‏455 מיליון דולר, לפיתוח טילי המגן שלה, הוא הפעם הראשונה שבה סירוב כזה נעשה בגלוי: המשבר בין ‏נתניהו לאובמה עד כדי כך כך חריף, שאפילו לא טרחו לכבס את הכביסה המלוכלכת בד' אמות הבית הלבן ‏והשיחות הסגורות. ‏

בהמשך הטור נוגע מרגלית בפרשת רמי סדן-אריה דרעי, אך אינו מחדש הרבה: כן, עצם העובדה שזה נתפס ‏בעיננו כטבעי, שפונים לראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכדי להפסיק את תפקידו של בכיר בכלי תקשורת, ‏אומרת שמשהו בתודעה האזרחית שלנו השתבש. התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא הפודל-‏סגול-התלתלים של ביבי.‏

בסוף הטור קובל מרגלית כי מלחמת לבנון השנייה, בניצוחם של דן חלוץ, עמיר פרץ, ואהוד אולמרט לא ‏הרתיעה את החיזבללה. מדוע, לשיטתו? כי כבר ביום הראשון, לאחר חטיפת החיילים, הציע חסן נסראללה ‏שקט מוחלט בגבול הצפון. אה באמת? האם מרגלית מאמין לרגע, שאם רק היינו נעתרים לשחרור מספר רב ‏של מחבלים, נסראללה היה שומר את מילתו? ברור שלא. השקט בצפון, ניתן להניח, הושג משום שישראל ‏לבשה את פאסון "בעל הבית השתגע". אין דרך אחרת להשיג שקט. להזכיר, מאז שנת 2000 אירעו 3 חטיפות ‏בצפון. ואילו מאז שנת 2006 ואילך לא אירעו חטיפות. ‏

מן הראוי כי דן מרגלית, אשר רואה באומה "מכחיש", ייטול קורה מבין עיניו, ביחס לאמונתו במילתו של ‏נסראללה. מדוע יש לקורא תחושה כי הקרע בין אהוד אולמרט לדן מרגלית מדבר מגרונו של מרגלית?‏