ביבי, בוז'י, וכישלון המו"מ

בן כספית ממעריב מקדיש את טורו השבועי לשאלת הנצח "איך קרה שהמשא-ומתן בין ביבי (בנימין ‏נתניהו) לבין בוז'י (יצחק הרצוג) נכשל? כן, כולם יודעים שמי שחישק את ביבי, וגרם לו לסגת ברגע האחרון ‏אל עבר אביגדור ליברמן, הוא לא אחר מאשר זאב אלקין, שהזהיר אותו מגורלו במפלגה.‏

אבל כספית מספר לנו כמה פרטים מעניינים שכמו יצאו חמים וטריים מהדלפות של אנשי צוותו של בוז'י; ‏

כספית מתאר משא-ומתן בן שנתיים כמעט, שבו המון דברים היו מוסכמים: התיקים שימסרו למפלגת ‏העבודה, זכות הוטו שתוקנה לבוז'י בנוגע להתנחלויות ולחוקים "לאומיים" כגון חוק ‏V15‎‏, חוק ההשעיה ‏וכו', ואפילו מתווה מדיני: מסתבר שבחדרי חדרים, ביבי ממוקם הרבה יותר שמאלה ממה שנדמה שהוא: ‏שהוא מבין שאין תוחלת להשארות נצחית בגדה, ושאין ערך ביטחוני להתנחלויות שמעבר לגדר;‏

מסתבר שביבי ביקש ליזום יוזמה אזורית, עם הקטרים, הסעודים, המצרים, הפלשתינים, ירדן, האמירויות, ‏האירופים, האמריקנים, ועם חתן השמחה: אבו מאזן; מסתבר שביבי היה זקוק לבוז'י, כי הוא יודע שאיש ‏בעולם הערבי לא יאמין לו, למרות שבשיחות פרטיות עם אנשי בוז'י הוא סיפר להם סיפורי בוז'י בנוסח ‏הסכמה לפתרון שתי המדינות.‏

ואז חלה תפנית. מן התיאור של כספית זה נשמע כמו סיפור על בית מלוכה אירופי מן המאה ה 16, ה 17 או ‏ה 18: המלך הוא משוגע, פרנואיד, הפכפך, וכך זה נשמע מן התיאור של כספית:

‏"ב-11 בלילה הם מגיעים להרצוג הביתה בצהלה. איתן כבל כבר שם. ביבי על קו הטלפון והצעקות עולות ‏השמיימה. מה קרה, שואלים, והרצוג אומר שביבי מתחרט. קוצ'יק לוקח את השפופרת ומנסה לדבר עם ‏נתניהו. על הקו גם עו"ד מולכו ויריב לוין. מה קרה עכשיו, שואל קוצ'יק. "בהסכם יש נספח מדיני, אני לא ‏יכול לחתום עליו", אומר נתניהו".‏

הבעיה, כפי שמתאר כספית, היא לא שביבי דפק ברז לבוז'י, עוד ניחא. הוא הבריז לנשיא מצריים, א-סיסי, ‏או כפי שכספית מתאר:‏
‏
"צחוק הגורל: למחרת נואם הנשיא א-סיסי את נאומו החגיגי. הוא לא לגמרי יודע שבלילה ביבי התחרט, כי ‏אלקין הצליח להשלים את מלאכת הרקמה העדינה סביב ליברמן ולשכנע את נתניהו שאיווט עדיף בהרבה. ‏א-סיסי יודע שלמחרת מגיעים בלייר, נתניהו והרצוג, מלווים בנחיל של יוני שלום צחורות. הוא קם למחרת ‏עם ביבי וליברמן, מוקף יונים שחורות".‏

מן התיאורים של כספית עולה עד כה שבאמת עמדה בפתח יוזמת שלום אזורית, ושהרצוג ביקש להיכנס ‏לממשלה לא משום שהוא ביקש ג'וב, כפי שהניחה התקשורת, אלא משום שהוא האמין ביכולת לשתף פעולה ‏עם יוזמה אזורית, להבדיל, לדוגמה, מיוזמה אירופית או צרפתית או אחרת, שתנחת על ראשנו כמו לשלשת ‏של יוני-שלום; ‏

ביבי מצטייר מן הטור הזה כאדם ששפיותו אינה עימו עוד, והוא מושך את הרצוג במשא-ומתן סרק במשך ‏שנתיים, הגם שהוא יודע שיש לו קואליציה שלא תאפשר לו לעשות את כל זה. לא ברור אם ביבי היה מודע ‏לאורך כל השנתיים כי הליכוד לא יאפשר לו לעשות את מה שהוא עושה, ואם ידע, מדוע בזבז את זמנו של ‏הרצוג ושל א-סיסי בהבטחות שווא. ‏

מה שתורם לתחושה שביבי איבד לחלוטין את שפיותו, הוא התיאורים הציוריים של כספית שכמו לקוחים ‏מתוך רומן רוסי מן המאה ה 19 העוסק בשליט פרנואיד, על האופן שבו ביבי מעשן בשרשרת סיגר משובח ‏הטבול בליקר משובח, מצחין את החדר, ולא מחליף את הטלפון הנייד הישן שלו, מדור פרה היסטורי, רק כי ‏הוא חושש שאם ידבר מטלפון חדש, יושתל שם מכשיר האזנה. המחשבה שזה מי שאמון על ההגה מטרידה ‏הזו.‏

המחשבה שהאדם הזה מאמין בהסדר מדיני ואזורי, ובמתווה שתי המדינות, אך נסוג ברגע האחרון בגלל ‏שהוא לחיץ, מטרידה. וכספית עושה עבודה מצוינת בלגרום לנו לחוש מוטרדים מאופן ההתנהלות ההזוי של ‏מי שיושב על הגה המדינה הזו כבר שני עשורים עם הפסקות קלות, ולא רק מסרב לזוז, אלא משתלח ‏בתקשורת שמבקרת אותו, אם לא הרבה יותר מזה. ‏