ביבי והאו"ם: good vibes

יוסי ורטר מהארץ מקדיש את טור יום השישי שלו לנאום ביבי באו"ם. הוא כותב:

"נתניהו הבטיח הפתעה, וקיים: זו הייתה הפעם הראשונה, ככל הזכור, שהוא סיים את נאומו השנתי בעצרת הכללית של האו"ם בחיוך. נכון, קל וטבעי יותר לצאת מחויך מן האולם כשאינך נושא בתיק המסמכים שלך איור של פצצת גרעין עם פתיל, או תצלומי אוויר של מחנות השמדה, או תמונות של טיל קסאם מוסתר בגן ילדים בעזה. ועדיין, עבור אדם שבשנים קודמות נראה כמי שהתאהב בתפקיד נביא הזעם, המתריע בשער ונושא בשורת האיוב, השינוי היה בהחלט מרענן. מפסימיסט מושבע ורואה שחורות כרוני הוא הפך לאופטימיסט בלתי נלאה, עד שנסחף קלות והשווה עצמו לשמעון פרס".

קראתי ולא האמנתי: ורטר מחמיא לביבי, ולא בציניות: הוא טוען, בצדק, כי הלעג של ביבי לדרישה של אבו-מאזן לתבוע את בריטניה בגין הצהרת בלפור, היא לא פחות מאשר הזויה. לדעת ורטר היה משהו "מתבכיין ופולני" בדרך שבו ציין ביבי שהאו"ם אינו הוגן כלפי ישראל, אך לפחות זה היה נכון, אפילו לדעת ורטר (!).

אבל ידעתי שיש פה קטש, וכתב הארץ אינו יכול לפרגן עד הסוף לביבי: ורטר ממשיך ומשבח את כישוריו הרטוריים של נתניהו (באמצעות כישוריו הרטוריים של ורטר, שהם לא פחות טובים), אך מסייג, שאינו מאמין לביבי שדיבוריו החלקלקים על-אודות "קבלת היוזמה הסעודית" או "הזמנת מחמוד עבאס לכנסת" מחזיקים מים.

ומניסיון העבר, ורטר צודק. ביבי טוב בדיבורים, אך כשמדובר במעשים, הוא לחיץ, הססן, ולא עושה שום צעד שיתפרש כנקיטת עמדה מפורשת ביחס לעתיד השטחים. לא להחליט זו ההחלטה של ביבי.