שעתו היפה (?) של ביבי

יוסי ורטר מהארץ סבור שביבי (בנימין נתניהו) קיבל את מה שייחל לו כל חייו הפוליטיים, הארוכים יתר על המידה. הוא כותב:

"במשך עשר וחצי שנות שלטונו המתפרסות על פני שלושה עשורים, מ–96' ועד ימינו אלה, לסירוגין, היה לבנימין נתניהו חלום: לעבוד מול נשיא מהמפלגה הרפובליקאית. הוא חלם על רפובליקאי בבית הלבן כפי שיהודים בגולה חלמו על ירושלים לאורך הדורות, כפי שבן עניים בהודו מפנטז על זכייה במיליון דולר בשעשועון טלוויזיוני.

הוא הביט בעין צרה, חמוצה, ביצחק רבין, שמעון פרס ואהוד ברק נהנים מהחיבה הטוטאלית, מהתמיכה הבלתי מוסתרת וההתגייסות לעת בחירות של ביל קלינטון. הוא צפה בקנאה ובשיניים חורקות בידידות ובאינטימיות שנקשרו בין אריאל שרון ואהוד אולמרט לג'ורג' בוש הבן. ורק הוא, נעבאך, מעולם לא זכה באור מן ההפקר".

לפי ורטר, ביבי לא קיבל "סתם" נשיא רפובליקני אלא:

"לא רפובליקאי מסורתי נפל בחלקו של נתניהו. לא איש הזרם המרכזי במפלגה, כמו בוש האב או הבן, שעלולים לעתים גם לאכזב קליינט כמוהו (בוש הראשון גרר את יצחק שמיר לוועידה בינלאומית ומנע מישראל ערבויות בסך עשרה מיליארד דולר שניתנו מיד עם עליית יצחק רבין לשלטון ב–92'). הוא קיבל רפובליקאי שעבר תאונה כימית, גודזילה רפובליקאית, שלפחות לפי התבטאויותיו בקמפיין מצטייר כנשיא הנוח ביותר עבורו שהקלפיות יכלו לנפק".

אך אליה וקוץ בה: אותן רוחות מנשבות, המחיילות לשינוי ואשר שונאות את "הממסד הישן", אשר נשאו איתן את ברק אובמה הרחק מן הבית הלבן, בשם ה"שינוי", הן אותן רוחות שתנשובנה כאן: הגם שביבי מצייר עצמו כקורבן נצחי של התקשורת, כאנדרדוג, הוא עלול להיתפס כ"ממסד", כך לפי ורטר, והרוחות המבקשות שינוי יעיפו אותו, לכל הרוחות.

לטובות מי? יאיר לפיד או אחד משרי הליכוד, כך לפי ורטר, "אם יצליחו להסתדר ביניהם".