דייוויד קמרון היה ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות בריטניה, אך תרזה מיי מציבה לו תחרות של ממש – טוען מרטין וולף, עורך בכיר והפרשן הכלכלי הראשי של פייננשל טיימס. קמרון ביצע טעות איומה כאשר ניהל משאל עם לחלוטין בלתי נחוץ בנוגע לפרישה מהאיחוד האירופי, וכעת מיי מסתכנת בפרישה ללא הסכם – ואם הדבר יתרחש, זו תהיה אשמתה.

הטקטיקה של מיי מזכירה לוולף את הסיפור הרומאי על המלך לוקיוס סופרבוס, אשר האורקל סיביל הציעה לו לקנות תשעה ספרי נבואות. הוא סירב, היא שרפה שלושה והציעה לו את ששת הנותרים. לוקיוס סירב, סיביל שרפה שלושה נוספים ולבסוף הוא קנה את שלושת הנותרים במחיר בו יכול היה לקנות את כל התשעה.

גם מיי מתכוונת להציג לפרלמנט את אותה שאלה בפעם השלישית. גם היא דורשת מחיר בלתי סביר: אישור של עסקה שאיש אינו רוצה. כאשר מיי מאיימת בדחייה ארוכה, היא רוצה להפחיד את תומכי הפרישה בחשש שהברקזיט לא יתממש כלל. כאשר היא מאיימת בדחייה קצרה, היא רוצה להפחיד את תומכי הפרישה הרכה בברקזיט ללא הסכם. המטרה שלה זהה: להביא לאישור העסקה שלה.

מדוע מיי כל כך מתעקשת על העסקה הזאת? משום שהיא סבורה שזו הדרך היחידה להשיג את שלוש מטרותיה: למנוע קרע במפלגה השמרנית, להגיע להסכמה עם האיחוד האירופי ולממש את הברקזיט המובטח. אלו הן מטרות הגיוניות. משאל העם היה טעות, אבל צריך ליישם את החלטת הרוב. קריסה של השמרנים עלולה להעביר את השלטון לידי ג'רמי קורבין, הסבור שבריטניה הייתה בצד הלא-נכון במלחמה הקרה. ובלי הסכם עם האיחוד, בריטניה תשלם מחיר כלכלי ופוליטי כבד וממושך.

להסכם הנוכחי יש עוד מעלה: הוא פשרה, כך שאיש אינו מקבל את מלוא מבוקשו. זה הטוב ביותר שניתן לקוות לו במצב האומלל הקיים. אבל האפשרות של דחייה ממושכת פותחת את הפתח לחלופה מושכת בהרבה. מיי צריכה לנצל את ההזדמנות כדי לקיים משאל עם נוסף, טוען וולף. אין ספק שהעם הבריטי התפכח מחלק ניכר מן האשליות שהיו לו במשאל של 2016: כאילו יוכל לעזוב את האיחוד ולהמשיך ליהנות מהיתרונות של החברות בו, כאילו השגת הסכמי סחר עם יתר חלקי העולם תהיה משימה קלה, וכאילו הסכמים אלו יכסו בקלות על ההפסדים מהשוק האירופי.

משאל עם נוסף טומן בחובו סיכונים פוליטיים. אבל כך גם העסקה הנוכחית של מיי, אשר ירעיל את היחסים בין בריטניה לבין שותפותיה הכלכליות, יפגע במעמדה העולמי ויזיק לכלכלתה. דומה, כי מיי שללה את האפשרות של פנייה כזו בגישתה. הפרלמנט מצידו אינו מסוגל להסכים לשינוי חד שכזה בהעדר פעולה מצד הממשלה. וכך בריטניה תקועה בהימור בין העסקה של מיי לבין העדר עסקה כלל.

מנהיגים אמיתיים אינם מתנהגים בצורה כזאת, אומר וולף. נקודת המוצא של מיי לא צריכה להיות מהמטרה של הברקזיט, וגם לא מהגנה בכל מחיר על שלמותה של המפלגה השמרנית. נקודת המוצא שלה חייבת להיות האינטרסים של בריטניה. היא לא עשתה זאת. ואם התוצאה תהיה פרישה בלא הסכם, לא ניתן יהיה לסלוח לה.