קייב מפגינה נחישות - וכך גם המערב

במבט ראשון, קייב נראית שגרתית בצורה מוזרה. פה ושם יש מחסומים, אך בעיקרו של דבר הרחובות עמוסים, התנועה זורמת, החנויות פתוחות והמסעדות מלאות – מדווח הפרשן הבכיר פריד זכריה בוושינגטון פוסט. אפשר לקנות יין צרפתי, משקאות אנרגיה אמריקניים ושוקולד שווייצרי.

אבל אם בוחנים מתחת לפני השטח, מגלים חברה מצולקת קשות מן הפלישה הרוסית. כל אוקראיני עימו דיבר זכריה, סיפר על חבר או קרוב שנהרג, נפצע או הפך לפליט (14 מיליון אוקראינים נעקרו מבתיהם ומחציתם עזבו את המדינה). מיליוני גברים נלחמים בחזית או מסייעים בעורף. התושבים חווים פחד, אובדן, עצבות וחרדות – הכל בעת ובעונה אחת. אבל הם נחושים להמשיך ולהוכיח שחייהם מתנהלים כסדרם. אזעקות נשמעות פעם-פעמיים ביום, אך מדובר באמצעי זהירות בלבד והן אינן מעוררות תשומת לב, גם משום שקייב מרוחקת משדה הקרב.

זו הסיבה שהקרן הפילנטרופית ויקטור פינצ'וק החליטה לערוך כסדרה את ועידתה השנתית ה-17 בקייב. שורה של מנהיגים בכירים הגיעו כדי להפגין את תמיכתכם, וזכריה התרשם עוד יותר מ"הגיבורים האוקראיניים" שהוצגו במהלך הכינוס. למשל: אנדריי פוקרסה סיפר כיצד הוא משתמש ברחפן שלו כדי למסור לצבא האוקראיני קורדינציות של טנקים ורכבים רוסיים; המידע הזה, כך נטען, סייע להשמיד 100 מהם. כוכב הרוק סוויטוסלב וקרצ'וק מופיע חינם ברחבי הארץ, כולל בעמדות הקדמיות וגם אם הקהל מונה תריסר חיילים.

המלחמה באוקראינה היא מתקפה מלמעלה הנתקלת בהתנגדות מלמטה, מאפיין זכריה. הפלישה הייתה החלטה של אדם אחד; החברה הרוסית אולי תומכת, אך לא מתלהבת. והצבא נאלץ למלא את שורותיו באסירים ולהציע מענקים במזומן למתגייסים. לעומת זאת, אוקראינה כולה התגייסה למערכה, החל מממשלתה הנבחרת וכלה בכל אזרחיה. בחזית בצפון המדינה קיים פער עצום במורל: האוקראינים נלחמים על מולדתם, הרוסים נלחמים מתוך פחד או בעד תשלום.

אותה אבחנה קיימת גם במבט רחב יותר על המלחמה. האסטרטגיה של ולדימיר פוטין היא הימור על חולשת המצביעים במערב, תוך שהוא מאיים שהאירופים יקפאו בחורף כאשר יפסיק את אספקת האנרגיה, ומקווה שאז ממשלות המערב יתחננו לשלום. ממש לא בטוח שזה יקרה, צופה זכריה. הציבור המערבי מאוחד בצורה יוצאת דופן בנושא הזה. רוב גדול של האמריקנים והגרמנים תומך באוקראינה, והמספרים אינם שונים מהותית ברוב מדינות אירופה. מדינות מזרח היבשת – במיוחד פולין והבלטיות – מתנגדות בתוקף לכל הקלה בעיצומים.

תמיד קל להמעיט בערכה של עוצמת הדמוקרטיות. הן רעשניות, מפולגות ומפגינות בפומבי את חששותיהן, ספקותיהן וביקורתן. כאשר יש תחושה שעימות כלשהו אינו מרכזי או שהמטרות שבחרו המנהיגים אינן ראויות – כמו וייטנאם ועירק – נשמעות קריאות רמות לשינוי כיוון. אך כאשר הסיכונים משמעותיים והמטרה מוצדקת, דמוקרטיות יכולות לשמור על המסלול. הן עשו זאת במשך כמעט חמישה עשורים במלחמה הקרה, והן יעשו זאת חורף או שניים במשבר המשמעותי הנוכחי, מסכם זכריה.