היחצ"ן של השר לשעבר אבי גבאי בישר היום (15.3.17) לתקשורת, כי הלקוח שלו עתר לבג"ץ נגד כללי הצינון החלים על בכירי מערכת הביטחון, ולפיהם אינם יכולים להתמודד לכנסת או להתמנות לשרים במשך שלוש שנים לאחר סיום שירותם. בפיו של גבאי טענות קשות ומתלהמות נגד החוק, אבל כל זה לא מונע מהעתירה להיות הזויה.

למה הזויה? משום שגבאי יוצא נגד תיקוני חוק משנת 2007. קראתם נכון - משנת 2007. לפני עשר שנים. איפה הוא היה עד עכשיו? העתירה אינה מסבירה זאת, אך מן הסתם הפוזיציה החדשה של גבאי - כמתמודד על ראשות מפלגת העבודה - מסבירה "מה הוא קופץ", כלשון המערכון האלמותי של חבורת "לול".

דינה של העתירה הזאת הוא להידחות על הסף בשל השיהוי הסופר-קיצוני שבו הוגשה, וגם משום שהיא מופנית כלפי האנשים הלא-נכונים: יו"ר הכנסת, היועץ המשפטי שלה והיועץ המשפטי לממשלה. איש מבין אלו אינו המחוקק, אלא הכנסת; אם עותרים נגד חוקים, הכנסת היא המשיבה הראשונה במעלה. אבל גבאי ועורכי דינו הלהוטים - והחובבנים - לא שמו לב לפרט הקטן הזה.

חייבים לומר, שגבאי ממש לא המציא את השיטה הזאת. פוליטיקאים רציםן לבג"ץ השכם והערב, וכפי שאומרת בצדק השרה איילת שקד - מנסים להשיג בבית המשפט את מה שלא הצליחו להשיג בכנסת. זהו עירוב רשויות פסול ומסוכן, ואחר כך מתפלאים הפוליטיקאים שבית המשפט מתערב בענייניהם. ולמה שלא יתערב, אם הם בעצמם מערבים אותו? ולמה שהם לא יערבו אותו, אם זה לא עולה להם כלום - כי בג"ץ לעולם אינו פוסק הוצאות בעתירות הללו?

אלא שבמקרה של גבאי, מדובר בתופעה ייחודית לקבוצה קטנה של המתמודדים על ראשות העבודה. היו"ר הנוכחי, יצחק הרצוג, עתר לבג"ץ נגד חוק מס ריבוי דירות. זו לפחות עתירה שיש לה בסיס, ודומה שבג"ץ עומד להיעתר לה חלקית בשל הפגמים שנפלו בהליך אישור החוק. אך הרצוג לא היה העותר הראשון; הוא תפס טרמפ על הנושא וכך קיבל את 15 דקות התהילה שלו.

אראל מרגלית - המתמודד מול הרצוג - ואלדד יניב, פעיל כושל במפלגת העבודה, דרשו מבג"ץ להתערב בצורה חסרת תקדים בחקירות בפרשות נתניהו. בג"ץ דחה אותם בהחלטה קצרה וחדה, אך הותיר להם את הפתח לשוב ולעתור אם תוצאות החקירה לא ימצאו חן בעיניהם. בשולי ההחלטה ציין השופט אליקים רובינשטיין את המניעים הפוליטיים של העותרים והעיר שהדבר מחייב זהירות מיוחדת מצד השופטים.

כעת הגיע תורו של גבאי. למה שהוא יישאר בחוץ? אז מחפשים ומוצאים, כביכול, נושא שיאיר אותו כמי שדורש את טובת המדינה: לאפשר למיטב בנינו להיכנס לפוליטיקה ללא כל הגבלה. אז מה אם בג"ץ כמעט ואינו מתערב בחקיקה ראשית. אז מה אם מדובר כאמור בחוקים מלפני עשור שלם. אז מה אם גבאי לא צייץ כאשר היה שר ויכול היה לדחוף יוזמה כזאת. הנייר סובל הכל. ונותר רק לתמוה, הכיצד מי שהיה השר להגנת הסביבה, מוכן להשחית לריק עשרות ומאות דפים.