כשמר גיהינום פגש את גברת קורונה

ההתמודדות עם המגפה פנים רבות לה. אך דווקא בעת הזו חובתנו, המבוגרים האחראים, מעבר לשמירה על הכללים והתקנות, לפקוח עיניהם, להרחיב אישונים ולראות את אלו החיים חיים מלאים תחת כותרת: 'מגפת הקורונה', ומשלמים מחיר דמים תרתי משמע. הילדים.

סוד גלוי הוא כי בבתים לא מעטים ישנה אלימות פיזית ונפשית כלפי החיים בהם, במיוחד חסרי הישע, הילדות והילדים. בימים בהם נכנסנו כולנו לתוך היורה הרותחת, הסיר המבעבע בו מתבשלות לאיטן על אש גבוהה חרדותינו, פחדנו הקיומי, חששנו הכללי, מערכות יחסים סבוכות הקיימות עוד טרם לידת הקורונה, חשוב מאוד לא לשכוח את מי שאולי ישרדו את המגפה אך יישארו פצועים לעד, את הילדים החיים בצל הפחד מהאלימות במשפחה יותר מאשר הפחד מהקורונה. את אלו, חסרי הישע הנתונים למשיסה, לביזוי, להכאות.

ילדי הפנימיות, ברובם הגדול נשלחו עם החמרת התקנות לשעת חירום לביתם, למי שיש בית. חסרי העוגן המשפחתי נותרו במה שאמור להיות חוף מבטחים, בפנימייה. בנפשם פנימה מצטרפת לסערה הקבועה גם סחרחורת של חרדות ורגשות עזים, פחדים, דאגות, כאב אינסופי. אסור להפקיר ילדים בכלל ובוודאי שלא ילדים אלה אשר כל רוח מצויה באה ועוקרתם. בדקו יום יום את שלומם, את מצבם, היו להם לרשת ביטחון ולחומת מגן.

נדמיין את הבית הקטן, המקרר הריק, המיטה התפוסה על-ידי האחים האחרים, האם חסרת הכוחות, האב המתוסכל מדאגות וילד קטן שלא מבין מדוע אסור לצאת לרחוב, לנשום אוויר, לשחק עם עצמו, והנה לנו מתכון לא קיצוני להתפוצצות קשה ומייסרת.

זו שעתם המשמעותית, של האנשים המבוגרים והאחראים, זו שעתה של הערבות ההדדית, של הלכידות והחובה. זו שעתה של מערכת הרווחה, הסעד, המערכת הטיפולית המכילה, העוטפת, המגנה. זו שעתם של כל גורמי הטיפול והתמיכה בילדים, מהעובדים הסוציאליים, דרך התרפיסטים ועד המחנכות והמחנכים, זו אחריותנו המשותפת. זו גם שעת השכנים, המכרים, הקרובים, שעתו של כל היודע על ילד/ילדה, נער/נערה בסיכון, אשר ביתם אינו מבצרם אלא מרתף עינויים עבורם, להקים קול זעקה, באגפי הרווחה, במשטרת ישראל, אצל פקידות הסעד. בל נשכח את חסרי הישע, אל לנו לתת לחרדת הקורונה להאפיל על מצוקת החלשים.

ערבות הדדית היא היכולת לאתר, לזהות ולסייע למי שנופל קורבן תחת גלגלי הקורונה. נפשם היא מבטחם גם אם ביתם אינו מבצרם. תסתכלו סביב באהבה ובדאגה.