המרוץ לתחתית בימי משבר

בזמנים רגילים, זמנים של צמיחה כלכלית ותעסוקה מלאה, הממשלה מתמודדת עם לחצים להגדלת ההוצאה. מערכת הביטחון מדברת על איומים שדורשים תקציב נוסף (ומצ'פרת את הפנסיונרים), מערכת החינוך לוחצת לקבלת תקציבים לשיפור ההוראה (ומעלה שכר למורים הוותיקים), מערכת הבריאות תמיד בקריסה, ההשקעה בתשתיות תמיד בפיגור אדיר (זה נכון), וכמובן הביטוח הלאומי וארגונים חברתיים טוענים שיש בישראל עוני רב ונורא, ואפילו רעב, וכל זה דורש הגדלה עצומה של התקציבים. ועוד לא דיברנו על הלחצים להטבות מס סקטוריאליות, ולסיוע למגזרים כאלה ואחרים בסגנון "נטו משפחה" ו-"נטו תעשיה" ועוד ועוד... הלחצים רבים והתקציב מוגבל.

בזמנים רגילים, מתקבל הרושם שהעובדה הפשוטה שאין לממשלה מקור תקציבי שאינו הציבור, בהווה או בעתיד, לא לגמרי ברורה. לא לציבור הרחב, לא לפוליטיקאים, ובוודאי שלא לתקשורת. הפוליטיקאים מתחרים בהבטחות להגדלת ההוצאה (בלי לציין מקור ולרוב עם הבטחה לא להעלות מיסים), והתקשורת מלינה על הממשלה שמפקירה את החלשים/בריאות/מעמד בינוני/חינוך/תשתיות. בזמנים רגילים, פוליטיקאים פופוליסטים חסרי אחריות מדברים בשפה של "אנחנו מממנים", "נשלם", "נסייע". התוצאה הבלתי נמנעת היא שככל שהפוליטיקאי פחות אחראי ומעביר מסר של "יש לי כסף, ואני אתן לכם אותו", הדרישות רק עולות. אז מגדילים את יעד הגרעון, >B<>FONT COLOR=BLUE<ומפקירים את ההכנה לזמן משבר שתמיד מגיע.

בזמנים רגילים, מול הפופוליזם וחוסר האחריות, יש בכל זאת מגבלות. גם הפופוליסטים מבינים שיש גבול להפקרות, והם נאלצים לרסן את עצמם ולהסתפק בחוסר אחריות חמור אבל לא קטסטרופלי.

בזמן משבר הכל קורס. מגבלות ההוצאה הוסרו, והפוליטיקאים חוגגים על ההזדמנות "להיות נדיבים". אבל מול הנדיבות התקשורת מלינה על קמצנות. מסתבר, כך לפי אנשי התקשורת והפרשנים, ש-80 מיליארד שקלים זה בכלל לעג לרש. ובמדינות אחרות הוציאו (כאחוז מהתוצר) הרבה יותר על סיוע לציבור. הפוליטיקאים בתגובה מסבירים שזה רק נדמה, כי שם זה בעיקר הלוואות וערבויות, והאמת היא שאנחנו הרבה יותר נדיבים - אנחנו נותנים מענקים לעסקים, ומשלמים את הארנונה עבור עסקים, ומוותרים על מיסים.

וכך נוצר מרוץ בין הממשלות בעולם. אף ממשלה לא רוצה להיות מאחור. הממשלות, נכון יותר הפוליטיקאים ששולטים בממשלות, רוצים להיות קצת יותר נדיבים מהממוצע. ולהתרברב בנדבנות גדולה יותר.

ורק שוכחים להגיד דבר אחד: הפוליטיקאים, לא באמת נדיבים. הם לא הביאו כסף מהבית. כל שקל שהם מחלקים עכשיו הוא על חשבון הציבור, בהווה ובעתיד. כל מה שהם יכולים לעשות זה להעביר כסף מכיס לכיס. לא יותר. וכל "מתנה" לציבור היא למעשה גזרה על הציבור. מכל זה כמובן לא נובעת המסקנה שאין צורך בהגדלת ההוצאה הממשלתית בזמן מיתון, רק צריך להבין שלפוליטיקאים, בלחץ הציבור והתקשורת, יש אינטרס לנהוג בחוסר אחריות, וככל שנוהגים בחוסר אחריות רב יותר, הלחצים לפזרנות נוספת רק גוברים. נוצר משוב חיובי נורא, שאין מי שיבלום אותו בזמן משבר.

ובסוף, כדאי לזכור, מה שרבים מסרבים להבין: נפלה עלינו מכה קשה, והממשלה לא יכולה לבטל את הגזירה.