פרוש מן הציבור

את להקת סמוטרי'ץ-בן-גביר אני מבין היטב. זו השקפתם הלאומנית והבדלנית המורה להם להתנגד לממשלה שתיתמך על-ידי רע"ם הערבית, שעשתה צעד נועז ברחוב הערבי כשהצהירה על תמיכתה האפשרית בממשלת ימין של בנימין נתניהו. ההשקפות של "האיחוד הלאומי", "עוצמה יהודית" ו"נועם" הן אלה שמנחות את רשימת "הציונות הדתית" לאטום את עיניהם מכול שיתוף פעולה עם ערבים, גם כאלה המושיטים את ידם לשלום עם הימין הישראלי. אבל כשקיצוניות כזו מגיעה מח"כ חרדי - בן ונכד לעסקני ציבור חרדים שקולים ומנוסים, זה נשמע הזוי ומקומם. במיוחד כאשר הח"כ הזה נושא את דגל ההשתמטות החרדית מהצבא, למרות שהוא עצמו מטיף ומסית לקיצוניות אנטי ערבית.

בן-גביר וסמוטרי'ץ לוקחים אחריות על קיצוניותם ותומכים בכול ההתגייסות לצבא, כחלק מהגנתם על ההסתה שהם מבצעים מול הציבור הערבי. אבל סגן שר החינוך - מאיר פרוש, יודע רק להסית ולהחרים גם את מושיטי היד לשלום מקרב הערביים, ואילו מנגד הוא יודע גם לכבול את עצמו למיקרופונים בפרלמנט הישראלי, בדיון על גיוס החרדים לצבא. משהו שמתפרש בערך כמו "המלחמה היא חיינו אבל לא בשבילנו".

דרך אלקטוראלית מחושבת

בימים שאריה דרעי וסיעת ש"ס לקחו על עצמם את ההובלה להביא את רע"ם לממשלת נתניהו, ובימים שהגר"ח קנייאבסקי הורה ל"יהדות התורה" להעדיף ממשלה עם ערבים מאשר ממשלה עם שמאלנים הרי שמאיר פרוש ניצב לצד בן-גביר וסמוטרי'ץ ותומך בסירוב שלהם לשבת בממשלה שתיתמך על-ידי רע"ם הערבית. זו איננה הפעם הראשונה שפרוש מפליג בהגיגיו הלאומניים הקיצוניים נגד הערבים ומציע גם רעיונות מלחמתיים, כמו שבעבר חזר שוב ושוב על הרעיון להפציץ את אירן. חז"ל לימדו אותנו, בפרשת המלך שלמה שהפך לעני, כי כאשר דבר שיגעון יוצא מפיו של אדם באותו נוסח ובמספר פעמים רב הרי שיש לבדוק מהו ההיגיון בשיגעון הזה. מאיר פרוש - בתוך הפדרציה של "אגודת ישראל", מייצג זרם פוליטי אמורפי שנקרא "שלומי אמונים", כביכול בני הישוב הירושלמי הישן בירושלים.

להבדיל משאר סיעות ופלגי "יהדות התורה" יש הטוענים כי הציבור של פרוש, כבר קרוב לשלושה עשורים, הוא בבחינת "פטה מורגנה" אלקטוראלית. בעוד שלכול זרם ב"יהדות התורה" יש גדולים או גדולי תורה שמנהיגים ציבור שלם כמו לציבור הליטאי ולחסידויות השונות הרי שלציבור של פרוש לעולם לא היו מנהיגים רוחניים כמו מועצות גדולי תורה או אדמו"רים. גם עיתונו - "המבשר", איננו כפוף לרבנים גדולים (כמו ששאר עיתוני "יהדות התורה" כפופים ל"ועדה רבנית רוחנית") אלא העיתון כפוף אך ורק לעסקן ששמו מאיר פרוש. גם אביו (סגן השר המנוח מנחם פרוש) וגם הוא עצמו מעולם לא היו כפופים למרות רבנית אלא פעלו על דעת עצמם. בעבר היה לאביו קהל אלקטוראלי מקרב הישוב החרדי הישן בירושלים שתמך ב"אגודת ישראל" ולא החרים את הבחירות לפרלמנט הישראלי, כמו בני הישוב הירושלמי הישן שתחת הנהגת "העדה החרדית".

אבל מאז שח"כ מאיר פרוש ירש את אביו כח"כ במשבצת "בני הישוב הירושלמי הישן", מקבוצת "שלומי אמונים", הרי שהציבור האלקטוראלי של המשבצת הזו הפך לאמורפי. או אז למד מאיר פרוש לקפץ פוליטית בין חסידויות קטנות שעוד נותרו ללא רועה ובין החרדים הקיצוניים והלאומנים שלא פעם מעדיפים להצביע לציונות הדתית, ואפילו לימין הישראלי משום ענייני לאומנות ולא משום שיקולי יהדות נטו. כך הפך פרוש ללולב פוליטי שנע בין הכיפות הסרוגות הרדיקליות לבין חסידות חב"ד כדי לשריין את קולותיהם ביום שב"יהדות התורה" יחליטו לדחוק אותו לצד, פרוש משמיע את דעותיהם הקיצוניות של הללו חזק יותר וללא שום אחריות תורתית, כמו בימים אלו ממש. פרוש עושה זאת כבר מיום היבחרו, כשהחליף את אביו על הכס הפרלמנטארי, באמצע שנות התשעים של המאה העשרים. כבר אז הבין מאיר פרוש כי הציבור האותנטי שלו התנדף ממנו מבחינה אלקטוראלית ולכן היה עליו להמציא חלופות אלקטוראליות חדשות, וכאלה ישנן רק בשוליים הסהרוריים שמעבר לקונצנזוס החרדי.

פעם הוא מחליט להימנות על "הפרושים" החרדים - צאצאי הליטאים של הישוב הישן, ובפעם אחרת הוא בכלל שייך לחסידויות הקטנות שבשולי "אגודת ישראל". וישנן פעמים שהוא בכלל חלוץ הזרם החרד"לי של קיצוני הכיפות הסרוגות. והיו ימים שהוא ניסה להפוך לאפוטרופוס של מחנות מקרב החרדים הספרדים שמאסו בש"ס, כמו חצרו של הרב המנוח יורם אברגי'ל מנתיבות וקהילתו של הרב מזוז מבני ברק. לאחר מה שאירע לאלי ישי - כשדרעי הראה לו את הדרך החוצה מש"ס, וישי היה צריך ללקט את הכהניסטים בניסיון לשרוד פוליטית, אז הבין פרוש טוב יותר כי אף הוא צריך להתכונן למצב פוליטי כזה בעתיד.

דבר והיפוכו

בנקודה היהודית-ערבית, פרוש נראה חסון בעמדותיו הניציות אבל כשעולה יום השנה והזיכרון לפר' יעקב ישראל דה האן, שנרצח כקורבן השלום הראשון בארץ ישראל, לפתע פרוש נואם שוב ושוב לכבודו נאום הוקרה ומאשים את הציונות ברציחתו. אילו פר' דה האן היה חי כיום בתוכנו בוודאי שפרוש היה הראשון לכנות אותו כ"בוגד" ולהסית נגד "הרוח התבוסתנית" שלו. כש"יהדות התורה" מבכה על אובדן המנדט השמיני שלה בבחירות האחרונות פרוש ושכמותו יכולים לשמש סיבה טובה לאובדן הזה בעמדותיהם הבלתי עקביות.

כאשר ח"כ גלעד קריב ממפלגת העבודה עלה בקדנציה הטרייה הזו לדוכן הנואמים הפרלמנטארי והרים את דגל הרפורמים הרי ששום ח"כ חרדי לא יצא נגדו אלא היה זה רק ח"כ אבי מעוז ממפלגת "בנועם" (החוסה בתוך ח"כי "הציונות הדתית") שהרים כנגדו את דגל האורתודוקסיה היהודית, כשכיפה סרוגה לראשו. גם ח"כ מאיר פרוש לא היה שם כדי להגן על ערכי היהדות של אלפי שנות קיום העם היהודי. פרוש יודע שבמלחמה נגד הרפורמים הוא לא יקצור קולות חדשים לעתידו הפוליטי המתבדל אלא הקולות האלה יבואו רק מההסתה נגד הערבים. זהו ההבדל בין ח"כ הלבוש שחורים עם כיפה שחורה משחור אבל עטוף באינטרסים אישיים לח"כ החובש כיפה סרוגה אבל מה שבליבו שווה גם למה שפיו פולט. לא לחינם הלך המנדט השמיני של "יהדות התורה" והחליף את כיפתו משחורה לסרוגה.