לא כדאי לראות איך עושים נקניק

נפתלי בנט הולך עם יאיר לפיד ולא הולך עם לפיד וכן הולך עם לפיד. איילת שקד הולכת עם בנט ולא הולכת עם בנט וכן הולכת עם בנט. מרב מיכאלי לא תוותר על הוועדה לבחירת שופטים וכן תוותר על הוועדה לבחירת שופטים. יש התקדמות במו"מ עם רע"ם ויש קשיים במו"מ עם רע"ם ויש הסכם עם רע"ם. זאב אלקין אמר שלא יצביע בעד הממשלה וזאב אלקין הבהיר שהוא מחויב לסיעת יש תקווה. בני גנץ לא מוכן לוותר על תיק החקלאות וכן מוכן לוותר על תיק החקלאות. די היה ברכבת ההרים הזאת, שהצגנו כאן חלקיק בלבד של פיתוליה, כדי לקבל בחילה.

אנחנו יודעים שהבטחות בעל-פה של פוליטיקאים, בפרפראזה על אמרתו הידועה של סם גולדווין (אולפני MGM), אינן שוות את הנייר עליו הן כתובות. הסכמים בכתב שלהם לעיתים אינם שווים את קליפת השום עליה לא נכתבו. הם תמיד יכולים לעשות הפוך לגמרי ממה שהתחייבו, ותמיד באותם נימוקים: טובת המדינה, המצב השתנה. במקרה הנוכחי, אני באמת מאמין שטובת המדינה חייבה את הפרת הבטחתו של בנט שלא לשבת בממשלת לפיד, כדי לקיים הבטחה אחרת שלו: לא יהיו בחירות חמישיות. אך התחושה הכללית הייתה של מיאוס: די כבר, תחתכו לכאן או לכאן, תפסיקו לשחק בגורלנו ובעצבינו.

כל עבודה נמשכת לפי פרק הזמן המוקדש לביצועה – קבע נורת'קופ פרקינסון בחוק הראשון שלו. אם יש 28 יום להרכבת הממשלה, המו"מ לעולם יסתיים ביום ה-28 וקרוב לוודאי שלקראת חצות. בעידן הטוויטר, בו אפילו ישיבות ממשלה מתקיימות בשידור חי, קיבלנו מנה אחרי מנה של הדלפות והבטחות ואיומים וספינים, והשיטפון איים להטביע אותנו ביממה האחרונה. המחזה היה רחוק מלשובב נפש, רחוק מדיון רציני על נושאים מהותיים, כמעט כל-כולו על סוגיות פרסונאליות (גם אם מאחוריהן היו לעיתים אידיאולוגיות). התקווה היחידה: שכל רכיבי הממשלה המיועדת כל כך מותשים, שהם יעשו הכל כדי לקיים אותה כמה שיותר זמן. יש גבול לכמה שאפשר לראות כיצד עושים את הנקניק הזה.

בנימין נתניהו, אמן הספינים מספר אחת בישראל, סיפק לנו השבוע (30.5.21) בשידור חי הצצה אל המטבח בו הוא יוצר את הנקניק שלו. התהליך היה דוחה והתוצאה הייתה דוחה עוד יותר. נאום של שקרים והכפשות שהגיע אל גבול חתירה תחת הלגיטימיות של הממשלה המיועדת ובמיוחד ערעור מראש של יכולתה להתמודד עם אויבי ישראל.

נתניהו חזר על המנטרה בדבר "ממשלת שמאל", למרות שהמספרים מלמדים בבירור שזוהי ממשלת מרכז-ימין, ולמרות שהוא עצמו מינה לתפקידים הבכירים ביותר בממשלותיו את מי שמיועדים גם כעת לאותם תפקידים: יאיר לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, גדעון סער. נתניהו האשים את בנט בכך ש"הוא לא רוצה בחירות כי הוא יודע שבבחירות הללו הוא פשוט יימחק, לא יעבור את אחוז החסימה, כי הוא הפר את כל הבטחותיו. אני מבטיח לכם שאם היו לו 20 מנדטים בסקרים הוא היה הולך גם הולך לבחירות, כי אכפת לו רק מעצמו. הוא רוצה להיות ראש הממשלה לשנתיים, לא מספיקה לו שנה אחת". על זה בדיוק נאמר: כל הפוסל – במומו פוסל. הרי לא בגלל בנט הלכנו לארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים ואנחנו עדיין בסכנה של חמישית, אלא בגלל שנתניהו נאחז בכל כוחו בקרנות המזבח למרות שאינו מצליח להרכיב ממשלה ולמרות שהוא המכשול היחיד בפני הקמת ממשלת ימין.

ואז הגיע המשפט שהוא אולי החמור ביותר שנשמע אי-פעם מפיו של ראש ממשלה ישראל: "בעוד כמה ימים בישיבת הקבינט הביטחוני של ישראל יישבו לפיד, הורוביץ, מיכאלי וזנדברג. מה זה יעשה להרתעה הישראלית, איך ניראה בעיני אויבינו? מה יעשו באירן ובעזה? מה יאמרו במסדרונות הממשל בוושינגטון? הם יעמדו נגד אירן? הרי הם תומכים בהסכם הגרעין המסוכן הזה. הם יילחמו בחמאס? הם תלויים בטיבי ובעודה". נניח בצד את השקר שבמשפט האחרון; הרשימה המשותפת אינה חלק מהקואליציה. נניח בצד את זה שבקבינט הביטחוני יהיו גם אותם בכירים, שכאמור שירתו בממשלותיו של נתניהו עצמו. להגיד שהקבינט לא יוכל לעמוד מול אירן והחמאס?! כיצד הדברים הללו נשמעים באוזני עלי חמנאי ויחיא סינוואר? מה הם יבינו על ההנהגה העתידית של ישראל? האם לא יראו זאת כחולשה המזמינה מתקפה?

נתניהו קינח בהשוואה גסה: "ראינו את זה בסוריה, אסד השאיר שני מועמדים נגדו וניצח ב-95% מהקולות וזה בדיוק מה שקורה באירן. דמוקרטיה של אירן, סוריה וקוריאה הצפונית. לא ריפוי, לא דמוקרטיה". וזה מפיו של האיש שכבר שנתיים מושל בלי רוב, של האיש שמנסה בכוח לגנוב מנדטים שהתקבלו בזכות ההבטחה שלא לשבת איתו, של האיש שמציע טובות הנאה מפליגות למי שיחבור אליו. כנראה באמת אין שום גבול.

אני עיתונאי כבר למעלה מ-30 שנה, ולא מעט שנים הייתי בתפקידי עריכה בכירים בגלובס (עד 2006). אולי הזמנים היו שונים, אולי הדברים לא הגיעו לדרג שלי, אולי הייתי תמים. כאשר אני שומע את עדותו של אילן ישועה על הדרך בה התנהל אתר וואלה שנים אחדות לאחר מכן, אני מקבל תחושה של בחילה מעורבת בתדהמה. כך התקבלו ההחלטות? כך הוכפפו השיקולים העיתונאיים לצרכים המסחריים?

אני לא אומר כלום על כן/לא סיקור מוטה לטובת בנימין נתניהו; על כך נטושה המחלוקת הגדולה בה יכריע בית המשפט. אני מדבר על מה שההגנה מציגה וישועה מאשר שוב ושוב: ידיעות שהוצנעו ואף נגנזו כדי שלא להרגיז מפרסמים גדולים ומשרדי פרסום מובילים, ידיעות שהובלטו לטובת מפרסמים גדולים ומשרדי פרסום גדולים, לקיחת צד אפילו בסכסוכי עבודה מתוך אותם שיקולים. מה שאנחנו רואים ושומעים בשבועות האחרונים הוא ודאי רק קצה הקרחון, רק המקרים שתועדו בפלאפונים של ישועה; איננו יודעים דבר על שהתרחש בשיחות בטלפון קוויים ועל מה שקרה בדרגים שמתחת לישועה.

שיהיה ברור: וואלה ממש לא היה היחיד אז, והמצב היום אולי גרוע עוד יותר. כמעט כל אמצעי תקשורת חייב להביא בחשבון את המפרסמים והפרסומאים, כי בלעדיהם אין הכנסות ואין דרך להתקיים. אם הם מספיק אנוכיים ואנטי-דמוקרטיים כדי לנצל את כוחם, קשה מאוד לעמוד נגדם. המצב רק מחמיר ככל שהשוק נעשה תחרותי יותר וככל שגוגל ופייסבוק נוגסות עוד ועוד מן ההכנסות מפרסום. כמעט כל אמצעי התקשורת בעולם מחפשים מזה שנים את המודל הכלכלי שיאפשר לשרוד – לא רק בטווח הרחוק, אלא גם בטווח המיידי – וכמעט כולם טרם מצאו אותו. לבודדים יש אבא עשיר (ג'ף בזוס בוושינגטון פוסט), לבודדים יש מבנה ייחודי של בעלות ותורמים (גארדיאן הבריטי). כל האחרים מתחבטים ונאבקים. לכן, ייתכן שהנקניק של היום גרוע עוד יותר מאשר של העשור הקודם.

עמדתי שוב ושוב על מגיפת איסורי הפרסום הבלתי-חוקיים שמוציאים בתי משפט, בניגוד לחוק יסוד השפיטה, חוק בתי המשפט ופסיקת בית המשפט העליון. הזכרתי שוב ושוב שהבעיה הגדולה ביותר היא, שהצווים הללו יוצאים מבלי שהצד בו הם פוגעים – התקשורת – בכלל יודע על הדיון, שלא לדבר על יכולת להביע עמדה מראש. השבוע קיבלנו דוגמה חיה כיצד נוצר הנקניק הזה, ואין פלא שהוא עלול לגרום להרעלת קיבה.

עם הגשת כתב האישום בפרשת הצוללות, ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי בתל אביב לקיים את רוב המשפט בדלתיים סגורות משיקולים של ביטחון המדינה. יובל יועז, שהיה בשעתו הפרשן המשפטי של גלובס, ארגן קבוצה של עיתונאים ובהם הח"מ, אשר הביעו התנגדות לבקשת המדינה וביקשו להצטרף לדיון בה. ככלות הכל, הרי איסור הפרסום יחול עלינו ועל עמיתינו; אם רוצים לפגוע בזכויות יסוד שלנו (חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש העיסוק) – מן הסתם ראוי לשמוע אותנו. היגיון פשוט, לא?

לא, לפחות ככל שהדברים נוגעים לפרקליטות ולבית המשפט. בתגובתה של פרקליטות מיסוי וכלכלה נאמר כך: "המבקשים לא הצביעו על כל הוראת דין המקנה להם מעמד בהליך הדיון על סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום ומאפשרת להם להיות צד לדיון זו ובמסגרת זו 'להשתתף' ב'עיצוב ההסד"ר הנוגע להיבטי פומביות הדיון והשמירה על ביטחון המדינה, כמבוקש על ידם".

תקראו שוב. לא הראינו מדוע יש לנו מעמד כאשר רוצים להוציא צו המכוון כל-כולו נגדנו ואשר פגיעתו תהיה כל-כולה בנו. זו אמירה שחצנית ומתנשאת מאין כמותה, היכולה לבוא רק מפיה של פרקליטות הבטוחה שהיא מנהלת את המדינה, שהיא קובעת את הכללים, שהיא קובעת מי יהיו השחקנים, שהיא קובעת מה תהיה התוצאה, שהיא יכולה בהבל פיה להתעלם מעקרונות יסוד של מדינה דמוקרטית, שהיא יכולה למנוע מהתקשורת למלא את חובתה הציבורית בפרשה כה מרכזית. אולי אני מדבר מפוזיציה, אבל אני לא זוכר כזאת התבטאות חמורה ומקוממת מצד מי שאמורים לייצג את האינטרס הציבורי.

השופט שמואל מלמד הוסיף חטא על פשע בהחלטת פיתקית קצרה ובלתי מנומקת: "בשלב זה לא מצאתי לאפשר למבקשים-להצטרף אכן להצטרף. לאחר שתינתן החלטה וככל שיסברו המבקשים להצטרף, כי יש להם להוסיף על ההחלטה, תיבחן פעם נוספת בקשתם בהתאם לנימוקים לבקשה שיוגשו". כלומר: נחליט עליכם בלא נוכחותכם, ואז אולי נשקול האם לתת לכם לדבר בדיעבד. רק מפאת כבודו של השופט, אני לא אומר מה דעתי על החלטתו.

יועז עומד לערער בשמנו לבית המשפט העליון. זוהי הזדמנות מצוינת לקבוע הלכה מחייבת בסוגיה המציקה והשכיחה הזאת, כי לרוב איסורי הפרסום מתחילים בבית משפט השלום ולא מגיעים לעליון. טוב יעשה השופט התורן שהערעור יגיע לשולחנו, אם יקבע אותו לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים, כדי שתהיה הלכה במה שאמור היה להיות מובן מאליו: כאשר עומדים לפגוע בזכויות יסוד של אזרח ישראל – חייבים לשמוע אותו מראש. כאשר עומדים לפגוע בחופש העיתונות – חייבים לשמוע אותה מראש.

בתוך ארבעה ימים קיבלנו פעמיים בשידור חי את גועל הנפש ממנו מורכב הכדורגל הישראלי, או לפחות חלקים ממנו. זה התחיל במשחק האליפות של מכבי חיפה (30.5.21), כאשר עומר אצילי הצטרף לשירת האוהדים: "לכל מכבי תל אביב יש בת זונה". אצילי, למי ששכח, הוא אחד משני הכדורגלנים שבשנה שעברה שכבו עם קטינות וניצלו מהעמדה לדין לאחר שנמצא, כי הם סברו שמדובר בבוגרות.

השניים מעולם לא התנצלו, לא על מעשיהם ולא על מסע השיימינג שעברו הנערות. אצילי (הנשוי והאב לשני ילדים) וחברו למעללי המיטה, דור מיכה, יצאו לקפריסין – כנראה האתר המועדף על הוללי מין ישראלים – ולאחר חצי שנה כושלת שם, אצילי חזר ארצה והצטרף למכבי חיפה. ליעקב שחר, בניגוד למיץ' גולדהאר, התנהגותו הבזויה ממש לא הפריעה. ומכל האנשים שבעולם, ההולל הזה הוא ששר את השיר הבזוי הזה. ההתאחדות קנסה את הקבוצה ב-10,000 שקל; חיפה לא הודיעה על צעדים כלשהם נגד אצילי.

זה נמשך בגמר גביע המדינה (2.6.21), לאחר שהשופט ארז פפיר פסל בצדק שער שוויון של הפועל תל אביב בהארכה מול מכבי תל אביב, בשל עבירה גסה וחמורה של אחד משחקניה. שחקני הפועל התגודדו מסביב לפפיר ואז רץ לעברו המאמן ניר קלינגר. ראיתי את השידור החי והייתי בטוח שהוא בא להרגיע – אבל לא: קלינגר כמעט היכה את פפיר, צרח עליו והורחק. בדרך לחדר ההלבשה הספיקו הוא ועוזרו, סלים טועמה, לבצע תנועות מגונות לעבר יציע אוהדי מכבי. לטקס הענקת הגביע למכבי, קלינגר לא הגיע ובכך ביזה גם את הנשיא ראובן ריבלין. החברים בערוץ הספורט הסתפקו בגינוי בחצי-פה. הפועל לא עשתה אפילו את זה.

כאשר פרחח כמו אצילי מקבל לגיטימציה בקבוצה מובילה; כאשר אותה קבוצה מובילה אינה מתנערת מיד ובפומבי מהגסות הבוטה שלו; כאשר ההתאחדות לכדורגל מסתפקת בענישה מגוחכת; כאשר מאמן של קבוצה חשובה (גם אם כושלת) מתפרע כאחרון האוהדים; כאשר אותה קבוצה אינה מגנה מיד את התנהגותו; כאשר עיתונאי ספורט מספקים תירוצים וצידוקים להתפרעות הזאת – מה הפלא שהנבחרת שלנו מדורגת במקום ה-85 בעולם, אחרי מעצמות כדורגל כמו מאלי, קטאר, סעודיה, אלבניה, עירק, כף ורדה, איחוד האמירויות, פנמה, סוריה, האיטי ואוגנדה. כי באין תרבות ספורט, ממילא אין גם ספורט.

הפרק ב"כן, אדוני ראש הממשלה" בו מתמנה ג'ים האקר לראש ממשלת בריטניה עוסק בין היתר בדרישת האיחוד האירופי שלא לכנות את הנקניק הבריטי בשם "נקניק". הסיבה היא, שהמוצר הזה מכיל 32% שומן, 6% ציפוי, 20% מים, 5% תבלינים, חומרים משמרים וצבעי מאכל ורק 26% בשר. וגם הבשר, מציין האיחוד, הוא ברובו "סחוס, בשר ראש, שיריים אחרים ובשר משוחזר באופן מכני שהופק באמצעות העברת קיטור על פני הפגר".

לפעמים ממשלת בריטניה מגלה שהיא יכולה להפיק נקניק בצורה שדווקא תעורר תיאבון. הליך קבלת ההחלטות שלה סביב הברקזיט נע בין טרגדיה לקומדיה, אך אולי היא מתחילה לצאת מהטראומה/פארסה הזאת. השבוע חשף טיימס את עיקרי ההמלצות לשיקום מערכת החינוך לאחר הקורונה, כדי לסגור את הפערים הניכרים שנוצרו בהשכלתם של תלמידי הממלכה. הדוח המתגבש מדבר על 16 מיליארד ליש"ט במשך שלוש שנים, בין היתר לתוספת של 100 שעות לימוד בשנה, תגמול למורים והכשרה נוספת שלהם. לא ברור אם זה יקרה – האוצר מוכן להקציב רק 10% מהכסף – אבל בוריס ג'ונסון לכל הפחות מבין שזה חשוב ומבטיח לטפל בזה. ואצלנו? ההזנחה הפושעת נמשכת מאז החלה המגיפה ולא עושה רושם שמשהו יזוז.