אורי איננו

את אורי נוה פגשתי בראשונה באמצע שנות השישים, כשריכז את הנהגת הצופים שרון, והייתי חניך בוגר וחבר בהנהגת שבט צופי "בזק" בנתניה. אם איני טועה, מפגשנו הראשון היה בטקס חנוכת בית השבט, שהוקם כעשר שנים אחרי שבני-עוולה שרפו בזדונם את צריף השבט. מאז עבר השבט דירה למרכז נתניה, ונכדיי ממשיכים את דרכי בצופים בשבטים אחרים. כשהתגייסתי, נפרדו דרכנו - עד שבתחילת המאה העשרים-ואחת נפגשנו בסמינר על מגילת שיר השירים של עמותת "אבות ומייסדים", שאורי היה אז ממובילי דרכה, ולאחר מכן - יו"ר העמותה.

"אבות ומייסדים" קיימת כבר כמה עשרות שנים, ומפגישה את חבריה מדי חודש לסמינרים מעמיקים של סוף שבוע על נושאים ביהדות, בתולדות המדינה ובספרות. בעמותה הרבה חברים דתיים, אך גם חילוניים ("חובשי כיפת שמיים", כהגדרת אורי), וכולם, ללא קשר לכיפתם, כמותו - סקרנים, בעלי ידע ותאבי ידע, ובהתאם לכך, הסמינרים מעניינים וברמה גבוהה.
מאז שנבחר ליו"ר העמותה, עשה אורי מאמצים רבים להגדיל את כמות החילוניים בעמותה. ניהל את העמותה במרץ רב, השקיע הרבה וביסודיות, שאפיינה אותו, בהכנת תוכניות לסמינרים מעניינים, שהעשירו את המשתתפים בהם.

מאפיינת אותו העובדה, שכשפרש מתפקיד היו"ר לפני כמה שבועות, העביר את המקל למחליפו עם תוכניות מפורטות לסמינרים בשנתיים הבאות. דברי פרידתו היו קודרים, והשלימו עם גורלו. קיווינו, שנתבדה, ואורי יישאר עמנו, והתאכזבנו. אורי היה ייקה, גם במוצאו, וזה ניכר היטב בניהול העמותה ובסמינרים. הקפיד מאוד על שמירת שבת, על פתיחת ההרצאות ועל סיומן בזמן, גער במאחרים ובמפריעים. את הכל עשה ביד רמה, בקפדנות, ברוח טובה ובחיוך, כדרכו. אך גם ירד לפרטים, ודאג לכריות, שירפדו את הכסאות באולם ההרצאות ולהושיב נכים וכבדי שמיעה בקדמת האולם. כל סמינר שהשתתפנו בו, נשא לטובה את טביעות אצבעותיו, והותיר הרגשה של ׳רוצים לדעת יותר׳ ושל ׳מה יהיה בסמינר הבא? לצערנו, עקב מחלתי, נקטעה השתתפותנו בסמינרים; ונותרה בקרבנו הרגשת חסר.

חלקו של אורי במרוץ השליחים של "אבות ומייסדים" גדול, ניכר ומחייב אותנו, חברי העמותה, להמשיך קדימה במרץ, בנחישות ובהתמדה כשלו. אורי הפגין מנהיגות למופת, חברות, דבקות במשימה, יצירתיות ודוגמה אישית בראש העמותה, ושימש מחנך אף שכולנו כבר גדולים ויודעים ... ובעיקר, יודעים לשאול ולהקשות.

אורי נולד בקיבוץ הדתי טירת-צבי בעמק בית-שאן, ולימים עבר העירה. לימים היה עם אדווה, רעייתו, מראשוני היישוב שערי-תקווה בשומרון. במלחמת ששת הימים היה, כאיש מילואים, מפקד-פלוגת חי"ר בהר הצופים הנצור. מדי שנה דאג להוביל סיור בהר, ולספר בו ובמצגת את סיפור המלחמה על המובלעת בהר הנצור. במלחמת יום הכיפורים, שוב כמ"פ, היה בחזית המצרית מעבר לתעלת סואץ ("אפריקה"), בין השאר, בהר עתקה. סיפוריו על שתי המלחמות מעניינים ומחדשים, ובולטות בהם אהבת האדם שבו והדאגה לחייליו.

אחרי הצופים, המשיך לעשייה חינוכית בעיריית תל אביב, והיה מנהיג חברתי ושליח בחו"ל.
לפני כעשרה חודשים נפטרה אדווה, רעייתו, ומותה הותיר אותות עמוקים באורי, שכבר חלה. בגלל הקורונה דיברנו רק בטלפון, ואורי נשמע, לצערי, אחרת מכפי שהתרגלנו לראותו. משהו בשמחת החיים, שאפיינה אותו, דעך. בדברי פרידה, שהעביר לחברי העמותה, לפני כשבועיים, נראה שונה לחלוטין, ועדיין שמר על הדר, למרות חומרת מצבו ודבריו הקשים. זכרתי היטב כמה דאג לי כשנותחתי ואת שמחתו כשהופענו, זוגתי ואני, לסמינר לאחר היעדרות ארוכה. זאת, למרות שהיו בינינו כמה חילוקי-דעות.

שבועיים לפני יום הולדתו ה-78, טמנּו את אורי בכאב באדמת אלקנה. כפי שאמר בדברי פרידתו, דרכו של עולם שדור הולך ודור בא; ובכל זאת, קשה להיפרד מאורי, שהותיר אחריו חלל עצום, מורשת עשירה, שלושה ילדים ותשעה נכדים. ימתקו לך רגבי עפר המולדת, ידיד יקר. יהי זכרך ברוך, ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים. חבל על דאבדין דלא משתכחין.

חרפת הדגלים

לפני הרבה שנים הפסקתי להניף דגלונים על מכוניתי. איני זוכר איפה עף דגלון, שקבעתי על מכוניתי, והיה למרמס מכוניות אחרות - ביזוי הדגל. קצת אחרי זה הייתי בחופשה בארצות-הברית, וראיתי את הפתרון לסוגיה: דבקית של הדגל האמריקני על שמשת הרכב, או על הפח, והדגל לא יבוזה.

דגל הוא סמרטוט צבוע, אמר פעם אדם דגול, אך ייחודו בכך שהוא סמל. אנשים מוכנים גם כעת למות בעד דגלם. לכן, דגל המדינה קדוש, וחייבים להתייחס אליו בקדושה, ואינו עוד אביזר קישוטי - גם כשהוא מונף בבתים פרטיים ובבניינים ציבוריים. בצבא האמריקני, כך לימדוני כשלמדתי בארצות-הברית, הנפת דגל מהוּה, מרופט, או קרוע, הנה עבירה על חוק השיפוט הצבאי. וכידוע, בארצות-הברית מרבים להניף את הדגל בבתים, ברחובות ובמוסדות ציבור - כולל בכל כתת בית-ספר ציבורי. שם נפתח - לפחות, עד עידן ביידן והפרוגרסיווים - יום הלימודים בשבועת התלמידים לדגל האמריקני.

הנפת דגל מהווה כבוד למה שהוא מסמל. לכן, הנפת דגל מהוּה, מרופט, או קרוע, מבטאת את ההפך ממה שהתכוון מניפוֹ. חז"ל קראו למעשה כזה - "זורק אבן למרקוליוס" (תלמוד בבלי, מסכת חולין, עמ' קל"ג, דף א'). מרקוליוס הנו מרקורי, אל הדרכים הרומאי, שעובדי האלילים עבדוהו בהקמת פסלונים קטנים של דמותו בצדי הדרכים; וכשעברו על פני הפסלון, השליכו עליו אבן.

ביהדות השלכת אבן הנה סקילה ומעשה מבזה. יהודים, שרצו לבזות את מרקורי ואת מעריציו, השליכו על הפסלונים אבנים: סקלו אותם, ולמעשה, עשו שלא מרצונם עבודת אלילים.
כך, מי שמניפים דגל, שאינו שלם, או מהוה, מבזים את הדגל ואת מה שהוא מייצג, למרות שלא זו הייתה כוונתם. דגלים קרועים, מרופטים ומרופטים נראים בכל אתר בארצנו; וזה צורם את העין, מבייש ומרגיז. רובם נותרו מוזנחים, בלי השגחה (גם בחזיתות בתים פרטיים), מאז יום העצמאות, וספגו קרינת שמש, אבק, רוחות וגשמים.