מלחמה

שוב הופתעתי כשפרצה מלחמה. הסירנה, שהעירה אותי מהשינה שאחרי מוסף יום הכיפורים, הקפיצה אותי ממיטתי. כך קרה לי גם במלחמת ששת הימים.

"מה זה"?

"לא יודעת ... מלחמה"?! ענתה אשתי.

השעה הייתה שתיים בצהריים, והחלטתי לעשות דבר שמעולם לא עשיתי - פתחתי את הרדיו ביום הכיפורים. מאז ומתמיד, כמסורת, שלימדני אבי מורי - צמתי, התפללתי בבית-הכנסת שחרית, מוסף, מנחה, נעילה וערבית, ובצאת הצום עשיתי הבדלה, וקידשתי את הלבנה עם הקהל הקדוש, וחס וחלילה לא הקשבתי לרדיו ולטלוויזיה.

להפתעתי, הרדיו שידר, ואחרי מהדורת חדשות (נדמה לי, שקרא אותה אריה גולן, שכני למעונות הסטודנטים הנשואים באוניברסיטה העברית בירושלים, שגרנו בהם עד חודשיים לפני המלחמה) התחילו לשדר אותות קריאה למילואים. הססמה של החטיבה הממוכנת 9 "עודד", חטיבתי, לא הושמעה. התלבשתי, וכיוון שהמתנּוּ לטלפון (שהגיע רק כעבור כארבע שנים), אספתי כמה אסימונים, וירדתי לטלפון הציבורי.

"האם לבוא"? שאלתי את מי שענתה במשרד הקישור.

"לא צריך. אם נצטרך, נקרא לך".

לאשתי רווח, ונותרתי מוטרד.

"מה אתה עושה"? תמהה.

"אורז את התיק, ונוסע לימ"ח".

"למה? לא קראו לך".

"יש מלחמה, ומישהו שם אינו מאופס".

"אבל אתה רק חייל פשוט...".

לבשתי מדים, ונעלתי נעליים צבאיות גבוהות. נפרדנו בבכי, וכשירדתי לרחוב ביקשה שאשמור על עצמי. שנינו טרם ידענו, שהרתה את בננו הבכור.

לא הייתה לנו מכונית, ולו הייתה לנו, לא הייתי לוקחה, כיוון שאשתי נזקקה לה. עמסתי את תיקי (שהיו בו גם כמה חליפות בגדי עבודה דגמ"ח במידה מתאימה לגופי הגמלוני, שאימצתי משך הזמן, שני כובעי-גרב, שסרגה אשתי, מגבות, לבנים, גרביים, ציוד אישי וקסדת צנחנים שקיבלתי מסיירי המילואים, שהתלוויתי אליהם במלחמת ששת הימים) על כתפיי, והתחלתי ללכת לכיוון רחוב מודיעין (כיום - בן-גוריון) הקרוב למקום מגוריי בתל יהודה שבדרום רמת-גן. קיוויתי, שהמכוניות, שהפרו את קדושת היום בבוקר ובצהריים, ימשיכו לנסוע, וייתנו לי טרמפ אל כביש גהה (כיום - כביש 4), שממנו אגיע לימ"ח בג'למה, שעברנו אליו לא-מכבר.

מכוניות ספורות עברו, וכעבור כמה דקות אספה אותי מכונית והביאה אותי לכביש גהה. בין חמש לשש הגעתי למחנה ג'למה בפאתי עמק יזרעאל, וחיפשתי את מחסני גדוד מילואי החרמ"ש "אלון", גדודי מזה כשלוש שנים. מעט מאוד אנשים היו שם, ורובם אנשי קבע. רציתי להירשם, ולא היה מי שירשמני. כיוון שהייתי חדש בגדוד, לא הכרתי את מרבית האנשים. התגייסתי רשמית רק באמצע הלילה.

"טוב. מה צריך לעשות"? שאלתי נגד, שהתרוצץ בין הזחל"מים.

"מה המקצוע שלך"?

"קשר".

"בזחל"מים יש כבר מ"קים (מכשירי-קשר). תתחיל למתק̤ן אותם".

עוד כמה אנשי מילואים הצטרפו אליי, ובדקנו האם מכשירי-הקשר מתאימים לתקן הקרבי של כל זחל"ם. כשרצינו להתקינם, התברר, שחסר נתיך ביטחון, שיש להניח בין המ"ק לבין הבסיס, שאליו מתחבר המכשיר. הנתיך - לוח מתכת בצורת H - שומר על המ"ק בעת קצר, וחסרונו השבית את מִתקוּן המכשירים.

הבטתי מעוצבן בעמיתיי. הייתי רעב, צמא ומרוגז על כך שלא ניפקו לנו את הנתיכים. פניתי לאחד הנגדים, והוא משך בכתפיו.

"אולי זה באחד החדרים", ניחם אותי.

חזרתי לזחל"ם, וסיפרתי זאת לחבריי. נטלתי פטיש כבד (בלעדיו, כידוע, אין השריון זז) ומברג גדול, והלכנו אל המשרדים. כמובן, הם היו נעולים ואיש לא היה בסביבה כדי לפותחם. ניפצנו את הדלתות עד שמצאנו את הנתיכים ארוזים היטב בחבילות גדולות על כוננית באחד המשרדים.

"יעמידו אותנו לדין", לחש אחד מחבריי.

"שיקפצו לנו", עניתי. "עוד שעתיים-שלוש נהיה כבר בגולן, במלחמה... שיחפשו אותנו".

חזרנו לזחל"מים, ושמחנו לראות עוד ועוד חיילים שהגיעו. עוקב מטבח הגיע עמוס בלחם, במרגרינה, בריבה ובקפה צבאי, ושברנו את הצום. איש לא חשב להביא לרחבת הרכב עוקב מים. ליתר ביטחון, שלפתי מתיקי שני תפוחים, שתחבתי לכיסו, ונגסתי להנאתי.

למדנו לקח. כל אימת שחיפשנו חלקים שאינם, פרצנו משרדים, והפלא ופלא - רוב הכבשים האבודות נמצאו בהם ולא בזחל"מים, או בסככות.

עד אחת-עשרה בליילה הותקנו הזחל"מים, וצוידו במקלעים, אך חסרו דלק, תחמושת, מי שתייה ומנות קרב. בחצות לערך חִיּילו אותנו סוף-סוף, וקיבלנו נשק אישי, קיטבג וציוד אישי.

אפסנאי טיפש, או שמא מפקדו, התעקש להחתימנו על הציוד, ולערוך בדיקה של הציוד המונפק. הבטתי בתיעוב על הציוד, שנפרש על יריעת ברזנט, שאמורה להיות פלג אוהל. חוץ מכובע עבודה, סוודר ומעיל קל לא התכוונתי להשתמש בדבר שנופק - מה עוד שלא הייתי בטוח בניקיון הציוד, ומצאתי, שכרגיל, נופקו לי בגדי דגמ"ח לגמדים מינוס. העברתי אותם לתיקי, ולבסוף ריחמתי על ספל פלסטיק (ספל עיסית, בלשון הצבאית), וצירפתי אותו אליהם. את השאר דחסתי לכיסוי הברזנט של שק השינה, וקשרתי אותו כקיטבג.

צו 8 הגיע לביתי, סיפרה אשתי, רק לפני שבע בערב.

הייתה לי בעיה. הייתי חייל מילואים צעיר מאוד - הצעיר ביותר בגדוד וקשר מתחיל. בקורס הקשרים בבית-הספר לשריון למדתי את המכשירים החדשים מסדרת VRC, שלא הותקנו בגדוד, אלא רק בזחל"ם המח"ט. מניה וביה התנדב קשר ותיק להפעילם, ועקבתי בעניין רב אחר מעשיו, אך לא קלטתי דבר. את המכשירים הישנים מסדרת GRC לימדוני להפעיל רק בשבוע הראשון למלחמה, בחניונים השונים בדרכנו לגולן.

אין תחמושת

למחרת בצהריים כבר היו הזחל"מים מוכנים לתנועה, אך התעכבנו. כשהסתובבתי לקושש מידע מהקצינים, גיליתי, שאנחנו מחכים לתחמושת אישית ללוחמי הגדוד. הפלוגות הרובאיות קיבלו תחמושת אישית, ויצאו לדרכן. אלינו הגיעה התחמושת האישית רק בצוהרי יום ראשון, ובמשורה. לעומת זאת, קיבלנו כמה ארגזי רימוני-יד, שרוב האנשים פחדו מהם פחד מוות. כקשר, היה לי תת-מקלע "עוזי", וקיבלתי שלושים כדורים בלבד.

"זה הכל"? תמהתי. "יש לי שמונה מחסניות".

"תשיג למעלה".

בינתיים הסתובבנו עייפים ומשועממים בבסיס המתרוקן, ומדי פעם ראינו מטוסים, שהמריאו מבסיס רמת-דוד הסמוך, ומטוסים, שחלקם היו עש̤נים, שחזרו לנחיתה, וכמה מהם לא הצליחו להגיע לבסיסם.

רק כשהתחלנו לטפס לגולן, ומולנו נסעו רכב לא-משוריין ("רך"), רכב קרבי (רק"ם) ואמבולנסים קלטתי את מה שנאמר: יש לא-מעט פצועים והרוגים בכוחותינו, ואצטרך ללקט מהם תחמושת ל"עוזי" שלי.

נשענתי-אחזתי במקלע 0.5 (מק"כ), שמותקן על חצובה בקדמת הזחל"ם, ויצאנו לדרך. בדרך אספנו קצין מילואים, שחיפש תעסוקה קרבית, וחובש, גם הוא איש מילואים, שלא הצליח לחבור לגדודו ב"גולני".

עברנו את המושבה יבנאל, ולבבי רטט. במושבה בית-גן השכנה (שבראשית ימי המדינה אוחדה עם יבנאל) עבד אבי עם עלייתו ארצה בסוף שנות העשרים, ושמרנו על קשר הדוק עם משפחת האיכר יגורוב, שהעסיקו. קיוויתי לראות מי ממשפחתו בין התושבים, שהריעו לנו לאורך הכביש, שחצה את המושבה בדרך לכינרת, והעריפו עלינו ברכות, שתייה, ממתקים ועוגות. רציתי לכתוב פתק מהיר, ולמוסרו, כדי שיעבירוהו לאשתי. טרם קלטתי, שזו מלחמה, וחס וחלילה לא נשוב ממנה.

עצרנו בחוף חלוקים במזרח הכינרת, שהכרתיו היטב מטיוליי הרבים בגולן, ונכנסנו לחניון גדודי. לא הבנתי את העצירה. רק אחרי יותר מחמש-עשרה שנה - במסיבה שערך עמיר ידידי לרגל סיימו את לימודי הדוקטורט - ישבתי ליד יצחק "חקה" חופי, קרובו, שהכרתיו כשפרש מראשות "המוסד", ושוחחנו. קבלתי על שלא שיתפו אותנו, את החרמ"ש, בלחימה. חקה הסביר, שזה לפי הוראתו - כיוון שלא רצה חי"ר בלתי-ממוגן בלחימה השריון במרחבי הגולן. קצת לפני שיחתנו נודע לי, שבמלחמה הוקצה גדוד מילואי צנחנים לשמור על חניוני טנקים בגולן - אחת ממשימות החרמ"ש במלחמה; וכידוע, גם מילואי הצנחנים התנייעו על זחל"מים בלתי-ממוגנים, כמונו.

מעשה ב"חצאית"

מחכים, ואיש לא יודע למָה ולָמָּה, כרגיל בצבא. אנשים הוציאו מתיקיהם כריכים, מטעמים וממתקים, שלקחו מבתיהם, ואכלו... קצת מתוך שעמום וקצת מתוך חרדה. אחרים ניסו לתפוס תנומה.

"אפשר לרחוץ בכינרת"? שאל מישהו.

לא היה מי שיכול להשיב לו.

"מי יודע מתי נוכל להתקלח שוב", אמרתי כעבור רגע. "יאללה, הולכים לכינרת".

השארנו תורן על הרכב ואת הנשק, והלכנו יחפים וחמושים במגבות לרחוץ באגם.

כעבור כרבע שעה חזרנו עירומים, כדי שנתייבש ברוח החמימה, והנה בעיה: קצין ממפקדת החטיבה הגיע בג'יפ עם פקידתו בחצאית מיני די מינימלית, והוא חונה בראש הטור שלנו.

"מה עושים?" שאל אחד.

"מה הבעיה?!" עניתי, "היא ילדה גדולה, ובטח ראתה כבר גברים עירומים".

הלכתי לזחל"ם, והחלפתי בגדים. כעבור רגע ניגש אליי הקצין, רס"ן, וגער בי על שהבכתי את פקידתו.

"ל'חצאית' [בת, פקידה, בסלנג הצבאי] שלך אין מה לעשות כאן, ומי יודע מתי נקבל פקודה לזוז, ומי יודע מתי תהיה לנו הזדמנות להתקלח שוב".

הקצין זעם, והייתי אדיש לזעמו. כעבור כחצי שעה נעלם עם "חצאיתו".

זזנו רק למחרת בבוקר, אחרי שינה מסויטת. בזחל"ם היה ציוד רב, שאפיין זחל"ם סמג"ד, הרבה ציוד צבאי ונשק של הלוחמים ותיקים ומזוודות, שהביאו עמם מהבית. הצטופפו בו אחד-עשר לוחמים, שחלקם גבוהים כמוני וחלקם שמנים כמוני. כמה חודשים עדיין נותר לי שקע בחזה מברכו של הקצין הארוך, שאספנו בדרך, וישן על הספסל מולי.

ציר חסום

הטור הגדודי - זחל"מים של פלוגת המפקדה וג'יפים - התחיל לעלות לגולן. הכרתי את הדרך מאין-סוף ביקוריי ברמה. זה כביש צר - שביל עזים, שהורחב מעט - ומולנו תנועה ערה של רכב מכל הסוגים, שירד-נמלט מהגולן. בין היורדים אמבולנסים רבים. כלומר, יש נפגעים בכוחותינו. לאט חדרה לראשי ההכרה, כי זו מלחמה שונה מששת הימים. גם שם נתקלתי בהרוגים ישראלים, אפילו בפלוגת הסיור, שנלוויתי אליה, אך בראייה לאחור היא נראתה כמסע קל אל התהילה.

פילסנו דרך באטיות מרגיזה. לא ידענו שהחטיבה, שתוגברה בינתיים בגדוד טנקים "צנטוריון" מחטיבה אחות, אינה זקוקה לנו במיוחד. דילגתי בין התדרים, ושמעתי בקושי את הרשת החטיבתית - כנראה, גם בשל אי-מיומנותי. עברתי לרשת גדוד ה"שרמן" של החטיבה; וגם הם נקלטו בקושי.

היורדים מטה חסמו את הכביש, ולא הניחו לנו לעלות - למרות צעקות, קללות ואיומים באלימות. בשלב מסוים עמד מולנו רכב - למיטב זיכרוני, קומנדקר - שחסם את הדרך לחלוטין. סימנתי לו בקוצר-רוח לפנות לי דרך, ונהגו התעקש לחסום את הציר.

"זוז!" צרחתי, "עוף מהציר"!

הנהג התעלם מצרחתי. צעקתי עוד כמה פעמים, והתעצבנתי. ביימתי טעינה של המקלע, וכיוונתיו אל הנהג.

"זוז, או שאני יורה"!

"אתה משוגע!" צרח הנהג.

"נכון"! עניתי. "עוף לי מבין העיניים".

מאחוריי מישהו סובב את ידו על רקתו - הסימן הידוע לטירוף קל עד גבה-גלי. הנהג הביט בתדהמה בקנה, שכוון אליו. 0.5 הוא דבר מכוער מאוד כשהוא מכוון אליך. נבהל, ונע אחורנית ובאלכסון, ופינה לנו מעבר, כדי שנוכל להמשיך בדרכנו לרמה.

"היית יורה"? שאל הקצין שאספנו.

"ליתר ביטחון, לא טענתי סרט".

כך, עקב בצד אגודל, התקדמנו מעלה בכביש הפקוק בגלל חוסר-המשמעת של היורדים המבוהלים אל הכינרת. חברנו אל מפקדת החטיבה ליד בני-יהודה, אך לא היה מה לעשות אתנו. המח"ט, הסמח"ט וקצין המבצעים (קצין האג"ם עזב לפני המלחמה, ונחת בגדודנו כסמג"ד) היו שקועים בקרב על חושניה, ולא התעניינו בחרמ"ש - כיוון שעמדו לרשותם שני גדודי טנקים.

שוב חניון, והפעם בתצורה הרבה יותר קרבית מאשר בחוף חלוקים.

בחניון בבני-יהודה יכולנו להתרווח, והיו מי שנרדמו ליד הזחל"מים. רציתי לגשת ליישוב, שהכרתי רבים מאנשיו, לטלפן לאשתי, וכדי ללקט קצת מזון טרי ושתייה קרה, אך חששתי, שבינתיים יזוז הגדוד, וישאירוני בלי תיקי ובלי ציודי הצבאי. הצטערתי מאוד על שהפעם לא הבאתי עמי תיק ספרים, כדרכי במילואים.

ניצלתי את ההזדמנות ללמוד את מכשיר-הקשר, ולאות שקלטתי משהו, שוטטתי בין רשתות הקשר של החטיבה ושל האוגדה, ושמעתי את מהלך הקרב על חושניה, שעניין רק אותי. כשזמזום הקשר החל להטריד את חבריי לזחל"ם. חזרתי לרשת הגדודית, שדממה. גדוד "אלון" היה עדיין מחוץ למשחק, והמשיך להיות מחוצה לו עד שפלוגותינו תפסו את המוצבים בקו הגבול עם סוריה, ובהם היו לנו חללים.