הגיעה העת להוציא עז

נשיא המדינה פנה למחנות השונים וקרא להידברות. הנשיא גם קרא לעצור את מלאכת החקיקה לזמן מה, מלאכה שהיא מהות תפקידה של הכנסת. אבל, משום מה, הנשיא לא קרא ליאיר לפיד ולמחנהו לעצור את המחאה, הלובשת אופי יותר ויותר קיצוני, מתלהם, מזיק ומסוכן. אילו היה הנשיא מפנה את דבריו לשני הצדדים, ומבקש פסק זמן הן בחקיקה והן במחאה, ייתכן שניתן היה כבר להגיע להידברות, ואולי אף להסכמה על חלק מן הסוגיות.

עדר התקשורת מגויס רובו ככולו למען יאיר לפיד ומחנהו, וערוץ אחרי ערוץ מלעיטים את הציבור בכתבות על המתרחש בהונגריה ובפולין, כאילו גם בישראל צפוי תהליך דומה לזה שקרה בהן. אבל, ההבדלים עצומים: שם התקשורת מגויסת בעד המנהיג, בעוד שאצלנו היא מגויסת נגדו. במדינה שאין לתקשורת בה מורא מפני המנהיג, אין חשש מפני דיקטטורה.

עדר התקשורת מגויס רובו ככולו למען עריצות המיעוט, אותו מיעוט שהיכרנו ב"בלפוריאדה", ושנים קודם לכן ב"מחאת האוהלים", וכיום בהסתה ובחסימות ב"קפלניאדה" ובנתיבי איילון. המכנה המשותף: להמשיך את השנאה: רק לא נתניהו!

עדר התקשורת מגויס רובו ככולו לשימוש במונח השקרי מהפכה משפטית/משטרית. הכל במטרה להשכיח את העובדה שבישראל המהפכה המשפטית/משטרית החלה לפני כשלושים שנים, כאשר הרשות השופטת ניצלה את חולשתן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, ופלשה לתחומי הפעילות והסמכות שלהן. מה שקורה באיחור של כ-30 שנים אינו מהפכה אלא ניסיון לתקן את הנזק שנגרם אז לדמוקרטיה.

הרפורמה המשפטית הנוכחית חשובה ביותר, כתיקון למהפכה המשפטית/משטרית מבית מדרשו של אהרן ברק שבוצעה לפני כשלושים שנה, ויש להמשיכה ולא לתת לה להתמסמס. אין מניעה, ואפילו חשוב, להידבר תוך כדי ביצוע הרפורמה. חזקה על שר המשפטים יריב לוין ועל יו"ר ועדת חוק ומשפט ח"כ שמחה רוטמן שבהמשך הדרך יוציאו ממנה כמה "עזים" שכללו בה.

ייתכן שכבר כעת הגיעה העת להוציא עז אחת או יותר. לדוגמא: נכונות לאפשר לבג"ץ פסילת חוק יסוד ברוב של 2/3 מחבריו, או ביטול הסעיף הדרקוני לפיו הוועדה למינוי שופטים תכלול 5 נציגים מן הקואליציה ורק אחד מן האופוזיציה. להערכתי גם לוין ורוטמן מבינים שסעיף כזה הוא... בלתי סביר.