מבחן חיות

הרפורמה והמחאה מתכנסות לרגע היסטורי שבו יצטרך בית המשפט להחליט האם הוא מגביר את הכאוס או מגלה אחריות ונסוג. על אסתר חיות ועל שלושה טקסטים מחאתיים.

במקום שבו יסתמו פיות, ישפילו ולבסוף ייקחו את קול ההמונים, ייווצר משבר חוקתי שיוביל לכאוס ולאלימות ברחובות. הציבור הפשוט לא יישאר אדיש. המהומות השבועיות בקפלן עלולות להיראות כמשחק ילדים, ואנה אנו באים?

האם השופטת חיות מתכננת משבר חוקתי? האם תחצה את הקו האדום ותפסול חוקי יסוד בואכה הוצאה לנבצרות של ראש ממשלה מכהן? במשך שלושים שנה שתקו חברי הכנסת ברובם לנוכח ערעור מעמד הכנסת ופסילת חוקיה ללא סמכות מפורשת בחוק, רק מכוח פרשנות שנויה במחלוקת. אסכולת אהרן ברק נטלה לעצמה את הסמכות לבקר את חוקי הכנסת מכוח עצמה, מין חי הנושא את עצמו, "שהם מקומו של עולם ואין העולם מקומָם".

עכשיו רוצים השופטים לבקר את הכנסת גם בשבתה כאספה המכוננת. מכוח מה? זאת השיטה: מכניסים בפסק דין אפשרות לפסילה כזאת, אך עדיין לא פוסלים. לאחר מכן, ברגע הנכון, שולפים את הפסיקה ההיא כתקדים ומסתמכים עליה. אם לא נביאים, כי אז בני אלים יושבים בגבעת רם. והאמת, מה יהא עליה? ואמון הציבור?

גם אני רוצה בביקורת שיפוטית, כל זמן שהיא מרוסנת. על שלושת הרשויות דרוש פיקוח ובקרה, אך מי יבקר את בית המשפט? מה ימנע מביהמ"ש לעשות ככל העולה על רוחו, כמו לבטל את הכרעת הציבור בבחירות חוקיות, או לבטל חוקי יסוד לאחר שהוא עצמו קבע כי מדובר בפרקי חוקה? מה ימנע מביהמ"ש לבטל את חוק השבות בתואנה שהוא סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?

הציבור הפשוט צופה בקטטה ואינו יודע את נפשו. הוא רואה את המהומה ברחובות, האכיפה הבררנית הקובעת דין למיוחסים ודין לאחרים, ניבולי הפה והאלימות נגד מי שחושב אחרת, סתימת הפיות באקדמיה ובתקשורת, ההטרדה האכזרית של ילדי ח"כים בקריאות מטווח אפס שאביהם או אימם הם מקור הרע בעולם, הפגיעה באמון שבין כוחות הביטחון לאזרחים באיומי סירוב לשרת בצבא ובעצם להגן עליהם, ההתנשאות והיהירות של אלה הסבורים שקולם שווה יותר בשל תרומתם או ייחוסם - ונדהם מפני תגרת יד החיים אשר נתבלבלו.

קראתי את נאומה האחרון של מי שהוכתרה למעין ז'אן דארק של המחאה. אנשים רציניים לכאורה ראו בזה נאום מכונן. קראתי נאום שטחי, עמוס תדמיות כוזבות על המחנה הפוליטי היריב, ובעיקר ריק מפרספקטיבה היסטורית ויהודית. הקלישה החוזרת בו היא "דמוקרטיה", שאינה כיבוד הכרעת הרוב, אלא הפיכת מחצית מהעם ל"כהניסטים", ודיבורים על "חירות, צדק ושוויון". רק הגיליוטינה חסרה.

לבסוף קינחה באמירה של מנחם בגין ז"ל, בבקשה לרמוז שהמחאה אינה בעד שמירת מעמדה החברתי אלא גם עבור אוהדי בגין. אבותיה הרוחניים כינוהו באותם כינויים מבזים שהדביקה ליורשיו הפוליטיים. בכרזה שפרסמה מפא"י באחת ממערכות הבחירות הראשונות, הופיע מנחם בגין מנופף בידו לצד בניטו מוסוליני המצדיע במועל יד. הכיתוב אמר: "אותה הצורה אותו התוכן". ספק אם המהפכנית שלנו מכירה גם את הפרספקטיבה ההיסטורית הקצרה הזאת.

ועוד פנינה הנוגעת בתשתית מארגני המחאה וחוזרת באלף וריאציות. אבינֹעם ברוג, אחיו של המושך בחוטי המהפכה המחאתית, בציוץ תגובה בטוויטר לפעיל ליכוד שהוריו עלו ארצה ממרוקו: "אם ההורים שלכם היו מגיעים לפני קום המדינה, מייבשים ביצות, חולים בקדחת, נלחמים בבריטים וקוברים 6,000 מילדיהם במלחמת השחרור, גם לך מותר היה לדרוס את מי שבא לך. אבל ההורים שלכם ישבו על סיר הבשר בתור חייטי, סנדלרי המלך, וחיכו שדור הוריי יבנה לכם מדינה. אז אתה אל תדרוס אף אחד". נאום הצ'חצ'חים המפורסם לא נולד בחלל ריק.

כמו בנאום המהפכנית מקפלן, גם כאן הפרספקטיבה ההיסטורית דלה וכוחנית. עיקרה: המדינה שייכת לנו ולכן נדרוס אתכם. דמוקרטיה? אני משער שברוג מכיר את שקדם לאוונגרד הסוציאליסטי בעלייה השנייה - מאות שנים של עולים וחלוצים ובונים שהכינו את התשתית לציונות ולמדינה שבדרך. השכתוב ההיסטורי שמחק פרקים בהיסטוריוגרפיה הציונית, לא החל מהיום.

ועוד מכתם, הפעם מאת קובי ריכטר, שזכויותיו בביטחון ובכלכלה רבות, ולכן סבור שמותר לו להכריז מלחמה על מחצית מעמו, תוך שהוא מנפק טקסט מדהים: "אני בעד מלחמה נחושה עיקשת ובלתי מתפשרת, עד שנסלק את הנגע הזה טוטלית... הדבר הזה ייגמר בניצחון שלנו ללא שום ספק... במקרה שלנו שאין לו אח ורע במדינות אחרות, הכוח הביטחוני הוא אנחנו המוחים, והכוח הכלכלי הוא אנחנו... אנחנו הפתרון של המדינה, לא הממשלה. אין שום דרך בעולם שמנצחים אותנו... אין דרך שהממשלה הזאת ממשיכה על-ידי מצביעיה היום שהם יהיו הנפגעים הראשונים...".

ריכטר מדבר על עם עתיק שיש לו הזכות להימנות עליו ולא להתנשא מעליו. העם הזה חזק יותר מכל הונו הממוני והסימבולי גם יחד. כדאי שיוסיף לכלי הניתוח ההיסטוריים והסוציולוגיים שלו פרספקטיבת עומק יהודית; זה עשוי למתן את היהירות של דבריו. השקפה אדנית כזו אינה "הפתרון של המדינה", אלא הבעיה של המדינה, שתרחיק אותו מהציבור שהוא מתיימר לגאול.

עד כה התנהלה המחאה על-פי רוב במעמד צד אחד. הציבור הפשוט - בוחרי הקואליציה הנוכחית, המחזיקים רק במעט מההון הלאומי, שנוכחותם מועטה באקדמיה, בתקשורת, ביחידות המבצעים המיוחדים בצבא, בחברות הגדולות, במשרדי הפרסום - שותק ברובו. עד לרגע שייקחו ממנו את הונו היחיד: קולו. אפשר לעשות זאת באמצעות השפלתו בהתבטאויות הנוראיות מסוג אלה שהזכרנו, ואפשר לעשות זאת באמצעים חוקיים, כמו למשל דיון מכובד בביהמ"ש העליון, שבו יחליטו השופטים על ביטול כוחו של הריבון הוא הציבור להשפיע על עתיד הארץ הטובה הזאת באמצעות נבחריו בכנסת, אם בפסילת חוקי יסוד ואם באמצעות הוצאה לנבצרות של מי שנבחר בצורה חוקית לעמוד בראש הממשלה.

במקום שבו גם יסתמו פיות, גם ישפילו ולבסוף ייקחו את קולם של ההמונים, ייווצר משבר חוקתי שיוביל לכאוס ולאלימות ברחובות ואז להצהרות חסרות אחריות של בכירים במערכות הביטחון בגיבוי תקשורתי, שהם "מצייתים לחוק" כלומר לבית המשפט, למרות שאין חוק המתיר לו לדון בחוקי יסוד. הציבור הפשוט לא יישאר אדיש. המהומות השבועיות בקפלן עלולות להיראות כמשחק ילדים לנוכח האפשרות הנוראה הזאת, ואנה אנו באים?

בתוך הבועה התקשורתית והמחאתית נדמה שיש לביהמ"ש גיבוי לעשות ככל העולה על רוחו. כדאי שהשופטים לא יסמכו על מתווכי המציאות של חוגם החברתי, ויאספו מידע אמיתי על התסיסה העומדת להתפרץ במחוזות שאינם רגילים בהם, אבל הם רבים ומגוונים ותומכים בריסון ביהמ"ש. ודוק: לא ריסוק אלא ריסון המערכת המשפטית. מהבור הזה יהיה קשה להיחלץ. כולנו בית יוסף היום, ולכן עלינו להיחלץ ביחד מהבור. במהלך ההיסטוריה הוטלנו בברית גורל לבורות רבים; לא מכולם נחלצנו, ואם נחלצנו, לא תמיד בזמן. האם יהיו לאסתר חיות היושר והפרספקטיבה ההיסטורית להחליט, שאסור לה להפיל אותנו לשם?