על מגילת העצמאות, הציונות ותשעה באב

מייד לאחר פסקת הפתיחה המפורסמת של מגילת העצמאות מגיעות שתי פסקאות המניחות את היסודות לצדקת דרכה ועילת קיומה של מדינת ישראל - פסגת היצירה של התנועה הלאומית של העם היהודי - הציונות.

"לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית. מתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסָרְתִּי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה; וּבַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שָׁבוּ לְאַרְצָם בַּהֲמוֹנִים, וַחֲלוּצִים, מַעְפִּילִים וּמָגִנִּים הִפְרִיחוּ נְשַׁמּוֹת, הֶחֱיוּ שְׂפָתָם הָעִבְרִית, בָּנוּ כְּפָרִים וְעָרִים, וְהֵקִימוּ יִשּׁוּב גָּדֵל וְהוֹלֵךְ..."

שתי טענות השזורות זו בזו מובאות כאן: הראשונה עובדתית היסטורית, העם הזה הוגלה מארצו ובתהליך מתמשך וארוך פסק מלהיות רוב בארץ ישראל בעיקר לאחר כישלון מרד בר כוכבא (135-132 לספירה). עניינה של הציונות הוא חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל ולא המצאתה של אומה חדשה יש מאין.

השנייה, מכיוון שהעם היהודי מעולם לא חדל מתפילה ותקווה לשוב לארצו, הוא הצליח לשמר לאורך כאלפיים שנה את זיקתו הלאומית אל ארצו ומתוכה את זכותו המוסרית לשוב אל אדמתו לא ככובש אלא כמי ששב בזכות אל נחלתו השדודה.