לא ניסוג מחפירות חיינו

ביום הזה בכל שנה, צררנו את אסונותינו הלאומיים בשק דמעות גדול, ישבנו לארץ בחושך וקראנו במגילת הקינות: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס". זמן (כמעט) קבוע מצאו להם שונאינו ומנדינו במשך ההיסטוריה, להוסיף ביום הזה מכות חדשות על הישנות.

תשעה באב אינו יום צום "דתי" אלא יום זיכרון לאומי שבו אנחנו מתאבלים על אובדן עצמאותנו וריבונותנו. בית המקדש היה הפנינה בכתרם של היהודים. בניגוד לניסיון של יוסף בן מתתיהו ללמד זכות על טיטוס, היה ברור לצבא הרומי שהמרד לא יעצור כל עוד המקדש עומד על תילו. שריפת המקדש הייתה אינטרס רומי מובהק ובהחלט לא הייתה עניין דתי, אלא סמלי לאומי.

ואכן, בן מתתיהו מספר שרוחם של היהודים נשברה עם שריפת המקדש: "לזעקות האנשים שעל הגבעה (הר-הבית) הצטרף ההמון שבעיר. רבים אשר היו גוועים ברעב, חסרי אונים מלהשמיע קול, מצאו בעצמם כוחות מחודשים לקונן ולזעוק בראותם את האש שאחזה במקדש...". כלי המקדש שהובאו לרומא היו סמלי העצמאות האבודה שלנו, ומצעד הניצחון ברחובות רומא נועד להיות הלוויה הלאומית של העם היהודי. הדמויות החקוקות על קשת טיטוס פונות מערבה כלפי מרכז השלטון האימפריאלי, בעוד שגבן פונה מזרחה, כי באותה שעה העתיד נראה עם רומא ואילו ירושלים ויהודה היו חרבות.

בשבת האחרונה קראנו בזיכרונות משה כיצד רגע לפני שנכנסו לארץ נכנעו לפחדיהם ושמעו מהמרגלים את דיבתה הרעה של הארץ, מה שגרם להם להסתובב כארבעים שנה במדבר. חכמינו קבעו בתשעה באב את ליל הבכייה הגדולה של העם למשמע דברי ההסתה של המרגלים. בכך, הצביעו על חטא "מאיסת ארץ חמדה" כשורש צרותינו הלאומיות (בניגוד לחטא העגל, שהיה יותר דתי).

דור יוצאי מצרים, העבדים המשוחררים, תם וחלף במהלך הנדודים ותחתיו קם דור חדש שנולד במדבר, כובשי כנען בסופה. עכשיו, רגע לפני שמשה נפרד מהם ויהושע מוביל אותם לכבוש את הארץ המובטחת, קיים שוב הסיכוי שהעם יקבל "פיק ברכיים" ולא ירצה לשלם את מחיר כיבוש הארץ. לכן משה מחזק ומעודד אותם לא לשוב על השגיאה הגורלית. זה הנושא הראשון שהזכיר בתחילת נאום הפרידה שלו. הוא ידע מדוע.

תשעה באב הזכיר בלילה הארוך של גלותנו מהיכן גלינו ולאן אנו רוצים לשוב. מי שצם וקרא במגילת הקינות הבין שהיכן שלא נהיה, זה לא ביתנו. בסופו של המסע נשוב הביתה לציון וירושלים. עכשיו, ששבנו והקמנו מדינה עצמאית, אנו נדרשים ממש בימים אלה לשלם את מחיר חרותנו. אויבינו מדמים לחשוב שטרור ואיומי מלחמה יגרמו לנו להיכנע, ואולי לעזוב. דור הלוחמים הנוכחי מוכיח שרוחם של כובשי כנען בסופה חיה וקיימת. השנה נציין את היום ההיסטורי הזה גם בעזה ובצפון ועל גבעות שומרון והרי יהודה, כי עם שזוכר את תחנות חייו, לעולם לא ייסוג מחפירות חייו. זה התיקון העמוק לתשעה באב. במו ידינו אנחנו כותבים את ההיסטוריה החדשה. עם ישראל חי!