ישראל, יהודה ופלשתינה

לקראת סוף המאה ה-13 לפנה"ס נכנסו שבטי ישראל לכנען ממזרח והחלו בכיבוש הארץ והיאחזות בה בבקעת הירדן ובגב ההר. בערך באותה תקופה פלשו לארץ ממערב גויי הים שהגיעו מאיי יוון וגם מסרדיניה והתיישבו בעיקר לאורך החוף. במשך מאות שנים נלחמו הפלישתים בישראלים על השליטה בארץ, עד שבסוף המאה השביעית לפנה"ס, בעקבות הכיבוש הבבלי, הם נעלמו מהאזור.

בניגוד לעמים אחרים שנלחמו בישראל, אם באמצעות פגיעה בנפש וברכוש ואם בפגיעה ברוח ובאמונה, הגאון מווילנה אבחן את הפלישתים כמי שעניינם על במת ההיסטוריה היה למנוע מעם ישראל שלטון על הארץ: "ופלישתים הצרו לישראל במאוד ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון". הוא הפנה לתנ"ך המספר, שבכל פעם ששמעו על התעוררות העניין הלאומי בשבטי ישראל, כמו למשל המלכת שאול, המלך הראשון, הם נאספו עלינו למלחמה.

במאה החמישית לפנה"ס ביקר באזור החוף ההיסטוריון היווני הרודוטוס. בספריו, התייחס אל חבלי הארץ הללו כאל "פלשתינה" או "סוריה-פלשתינה" בעקבות הפלישתים, שבזמן ביקורו כבר נעלמו מהארץ זה כ-150 שנה. לעומתם, היהודים ששבו מגלות בבל, נמצאו בעיצומה של בנייה מחדש של הארץ (יהודה) וירושלים בהנהגת עזרא הסופר.

כ-500 שנה מאוחר יותר חרב הבית השני בשנת 70, וב-132 פרץ מרד בר כוכבא בפיקודו של שמעון בר כוכבא ובהנהגתו הרוחנית של רבי עקיבא. המטרה הייתה שחרור הארץ מהשליטה הרומית והשגת עצמאות מדינית ודתית. דיכוי המרד גבה קורבנות רבים מהרומים ועם סיומו ב-135 הוטלו גזרות דת ומיסים כבדים על היהודים. אדריאנוס, שזעם על היהודים, הורה לבצע "מחיקה מהזיכרון" (Demnatio Memoriae) של השם "יהודה" בכול המסמכים הרומיים. הוא ציווה לכנותה "פלשתינה" ולצרפה לפרובינקיה "סוריה-פלשתינה" והניח, שבהיעדר שם הארץ, ישכחו היהודים את ארצם ולא ימרדו יותר. את השם "פלשתינה" מצא כנראה בכתבי הרודוטוס. כך, בגלגולי הנסיבות ההיסטוריות, חזרה רוח הרפאים הפלישתית לשלול מישראל שלטון על מולדתו.

אדריאנוס שינה גם את שמה של ירושלים ל"איליה קפיטולינה" והתכוון להפוך אותה לעיר אלילית, אולם שם בירתנו צלח את מכשולי הזמן. השם פלשתינה, לעומת זאת, התקבע בהיסטוריה ככינוי לארץ הקודש. עם זאת, העמים שחיו פה לא כונו "פלשתינים". מאז הכיבוש הערבי של הארץ ב-638, לא מופיעים בספרות הערבית או המוסלמית עם פלשתיני מובחן בעל זהות משלו, ולא ארץ מובחנת. במסורת האנגלית הייתה פלשתינה ארץ הקודש התנ"כית.

בוועידת סן רמו, באפריל 1920, דנו ראשי המעצמות המנצחות במלה"ע הראשונה בשאלת חלוקת המזרח התיכון. הם החליטו להעניק לעמי ערב 99 אחוזים מהשטח, שעד לא מכבר השתייך לאימפריה העות'מנית. את האחוז הבודד העניקו לעם היהודי והטילו על בריטניה מנדט להגשים את הצהרת בלפור בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי ב"פלשתינה". בזמן הדיונים, שאל רה"מ הצרפתי, אלסנדר מילראנד את רה"מ הבריטי לויד ג'ורג', מהן גבולותיה של אותה פלשתינה. בתגובה, פתח הבריטי אטלס של הגיאוגרף הבריטי ג'ורג אדם סמית והראה לנוכחים את מפה 34 של "פלשתינה תחת דוד ושלמה", שהתפרשה על פני שני עברי הירדן. "זה של היהודים", אמר.

ריקים מערבים

אגב גאוגרפיה בריטית, בשנים 1870 עד 1878 הסתובבה בארץ משלחת של "הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל". המודדים הבריטים עברו ביסודיות גבעה אחר גבעה והדפיסו מפה עצומת ממדים ומדויקת, שבה כל מילימטר מייצג 63 מטרים במציאות. אפשר למדוד בדיוק גודלו של יישוב ולשער את כמות התושבים שחיו אז.

המפה מלמדת שהארץ הייתה שוממה וריקה מתושבים. שטחם של הכפרים הערביים היה זעיר. גודלה של חיפה, למשל, היה 440 על 190 מטרים. יפו הייתה עיירה קטנה בת 540 על 240 מטרים. בירושלים היה רוב יהודי מוצק. עמק יזרעאל, בקעת הירדן ואזורים נוספים שהחלו להתיישב בידי יהודים, היו ריקים לחלוטין מערבים. האומדן הסביר של ערביי הארץ בזמן היווצרות המפה היה בסביבות מאה אלף (אפשר למצוא פרטים נוספים באתר המצוין של העיתונאי זאב גלילי "היגיון בשיגעון"). עד 1948 גדלה האוכלוסייה הערבית פי 12, כלומר רובה היגר מאזורים אחרים במזרח התיכון, תוך התעלמות שלטונות המנדט הבריטי שהקפידו רק על איסור עליית יהודים לארץ.

הצעת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 לא דיברה על מדינה יהודית ומדינה פלשתינית. לערביי הארץ הוצעה "מדינה ערבית". גם היהודים חיו כאזרחים ב"פלשתינה - ארץ ישראל" כפי שנקראה הישות המנדטורית שבה שלטו הבריטים. פלשתין הומצאה אחר כך ככלי במלחמה להשמדת ישראל וסילוק היהודים מארצם.

בראיון לעיתון ההולנדי Trouw (מרס 1977) אמר ראש ארגון "אלצעקה" וחבר הנהגת אש"ף, זוהיר מוחסין: "העם הפלשתיני לא קיים. ייסודה של מדינה פלשתינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל למטרות האיחוד הערבי. באופן ריאלי, אין היום שום הבדל בין הפלשתינים, הסורים, הירדנים והלבנונים. רק למטרות פוליטיות וטקטיות אנו מדברים היום על קיום העם הפלשתיני, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלשתינית נפרדת כדי להעמיד אותה מול הציונות".

ב-1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, הבהיר ערפאת את מטרת המאבק: "אין זו הגנה על העם הפלשתיני, אלא הגנה על האומה הערבית, כדי שהאדמה הזאת תישאר ערבית, ערבית, ערבית, ערבית".

קשה יותר לשכנע את העולם, שהאומה הערבית העצומה חומדת את השטח הקטן של היהודים. לשם כך המציאו את הפלשתינים כבעלי זהות נפרדת, וכך נשמעת ברחבי העולם הקריאה הג'נוסיידית "מן הנהר ועד הים, פלשתין תשוחרר". קרוב לוודאי שהרוב המוחלט של הצועקים אינו מכיר את הנהר ולא את הים, ולבטח לא את העובדות ההיסטוריות. סעיף 20 באמנה הלאומית הפלשתינית קובע שהיהודים אינם עם אלא דת, ולכן אינם זכאים להגדרה עצמית לאומית, כלומר לארץ משלהם. הנה עוצמתה של תעמולה המשתמשת במשקעים אנטישמיים ומשכנעת אנשים שקולקטיב מומצא שזה מקרוב בא, יכול לשלול את זהותו הלאומית של אחד העמים העתיקים בעולם, שעוד במאה העשירית לפנה"ס קיים במולדתו ממלכה ישראלית שבה שלטו שאול, דוד ושלמה.

רומא נעלמה מזמן בערפילי הזמן ואדריאנוס חי בעיקר בזיכרון היהודי, אבל מזימתו לנתק בין העם היהודי לארצו, עדיין מתקיימת. העולם עדיין סבור בבורותו, שקודם לייסודה של ישראל, התקיימה פה מדינה פלשתינית. כשגריר, כיניתי תופעה זו "עצלות אינטלקטואלית". אבל להיסטוריה דרכים משלה ללמדנו צניעות וצדק: ביולי 1975 נמצא בחפירות תל שלם בעמק בית שאן פסלו של הקיסר אדריאנוס, במה שהיה מחנה הלגיון הרומי השישי. הפסל מוצב כיום במוזאון ישראל בירושלים בירת ישראל, העיר שאדריאנוס רצה להשכיח את שמה. ידו הימנית כרותה.