מוקצים מחמת טרלול

הגיע לידי העותק הטרי של "כתב העת המדיני" "ריבונות", מבית התנועה הנושאת את אותו השם שהקימו יהודית קצובר, נדיה מטר ומועצת יש"ע. במהלך הסופ"ש לקחתי על עצמי לקרוא את כל החוברת, המוקפדת כמעין עיתון - ואפילו סימנתי את החלקים המעניינים במיוחד. בואו איתי לעיון מודרך במסמך מדהים. דבר המערכת פותח בקביעה המוכחת (מה, לא?) לפיה ה-7.10 נובע למעשה מהיעדר ריבון בגדה - וקורא לפיכך להחיל ריבונות (כלומר לספח), ולהתמודד עם הבעיה הדמוגרפית (כלומר 2.8 מיליון פלשתינים) ׳איכשהו׳. סיפוח, גבירותיי ורבותיי. עם הבעיות כבר נתמודד. תפסיקו להתקטנן.

מי שפותח את דברי ההגות הוא לא אחר מאשר שגריר ארה"ב לשעבר דיוויד פרידמן, שמציע להתעלם מהפלשתינים, לחדול ממו"מ ופשוט לספח. או אז, בעזרתו של ממשל רפובליקני ואמנזיה קולקטיבית שתתקוף את המערב תוך 10-5 שנים, העולם יכבד אותנו! (אחרי זה מופיעה אגדה מפי ח"כ אוהד טל מהציונות הדתית על הייטקיסט תל אביבי עלום שם שגילה דרכו שיש מקום כזה "שילה" והבין שחייבים לשמור עליו. ברור. אבל רגע, יש עוד פרידמן, כולל "זה לא אפרטהייד, זה שלופים" ו-"הם יהיו סבבה עם לא-באמת-מדינה" וכמובן "זו אדמת אלוקים". כאילו הרב מלמד מדבר מגרונו של כבוד הדיפלומט ממש.

וכעת פאוזה קומית בדמות הפתרון החדש למשבר שהחל ב-7.10: סיפוח בקעת הירדן. כן כן חברים, זו תמונות הניצחון שלנו. החלת החוק הישראלי בשדמות מחולה. לא שיבה למטולה, לא הפסקת הירי על שדרות, לא החטופים. הבקעה. תודה לחבר הכנסת דן אילוז מהליכוד על תרומתו הגיאו אסטרטגית לשיח.

הבאים בתור הם ראש מועצת יש"ע ישראל גנץ וראש מועצת בקעת הירדן דוד אלחיאני, שמסבירים מחד (בצדק) שישראל לא החליטה - עוד נשוב לזה - וכמובן, מסבירים שלא צריך את אירופה, שטראמפ היה רע כי הוא הציע מדינה פלשתינית כלשהי ושהפלשתינים בכלל בדרך להגר ירדנה.

הבא בתור הוא החוקר אור יששכר, סמנכ"ל מחקר ותוכן ב"ביטחוניסטים" (כנראה שמישהו נזכר שצריך גם טיעון ביטחוני) שמסביר שבעולם יש מלא מדינות שמחזיקות טריטוריות - למשל קורסאו של הולנד או פוארטו ריקו של ארה"ב. הדוגמה האחרונה מרתקת כי היא חוזרת אצל שלל כותבים בכתב העת. רק שיש איתה בעיה כפולה. ראשית, האזרחים בפוארטו ריקו לא מבסוטים מהמצב הזה והשיח על הפיכה למדינה בארה"ב או אפילו לעצמאית, שריר וקיים. לשון אחר, הבעיה לא נפתרה. שנית, פורטו ריקני שעובר מחר לקליפורניה יכול להצביע שם: הזכות להצבעה לא ניתנת להם בטריטוריה, אבל לא נובעת מהיותם פורטו ריקנים.

ריק רעיוני

לפי ההגיון הזה, אם מוסטפה מרמאללה עובר מחר לתל אביב, הוא צריך לקבל זכות הצבעה. ולחלופין, יוסי מאריאל לא צריך לקבל זכות כזו כעת, כי הוא גר בתא שטח שהוא טריטוריה שאינה חלק ריבוני בישראל. בקיצור, סליחה על הצרפתית אבל... קשקוש מוחלט וחובבני. מאידך חובבנות, רגע של הכרה במציאות מגיע במאמרו של שמעון כהן שקורא לכל הימין, כולל גדעון סער ונפתלי בנט, להגות תוכנית. להזכירנו באיזה צד של הגדר נמצא הליברליזם, למי ששכח בכל זאת איכשהו. אגב כמו ששמתם לב בוודאי, גם כהן מתריע מהיעדר החזון של הימין.

בעמוד אחד אחריו מגיע זאב אלקין ומראה בדיוק מהו ריק רעיוני - במאמר שמתרכז לא בתוכניתו המפוארת (כי אין) אלא בכך שהימין הצליח להביא להצבעה על התנגדות עקרונית למדינה פלשתינית שאין לה ערך במציאות. ובכל זאת, נקודות רעות (שוב) למשתפי הפעולה ממרכז ושמאל. כשמגיע מגיע. באמצע, פרוסה על שני עמודים, האחת והיחידה קרוליין גליק בהתקף פסיכוטי מתמשך שמתחיל בהאשמת אובמה בשנאה עצמית, אימוץ ׳תפיסה סובייטית׳(!), כפיית שמאלנות על ננסי פלוסי ועוד, ממשיכה בציור כל יועצי קאמלה האריס כאנטי-ציונים מסוכנים וממשיכה בקביעה שארה"ב חברה רק אם המשטר רפובליקני.

נדלג ברשותכם על שני אנשים שעיקר המסר שלהם הוא "הייתי קצין בדרג בינוני, בואו נספח ונכבוש" (גבי סיבוני ומוריס הירש) - אבל מדגיש שגם הירש מתוסכל מכך שישראל לא החליטה לספח - כמובן שהוא לא יודע ולא רואה לנכון להסביר למה - משך למעלה מחמישה עשורים. הבא בתור הוא דני דנון שמספר לנו על הפגנות שהחלו כבר ב-8.10 נגדנו. זה נכון במובן שהיו כמה פנאטים (לא מיליונים) שהפגינו בשמחה על ה-7.10, אבל כולנו זוכרים שאז רוב העולם היה בעיקר מזועזע. לרבות השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב, אגב. אבל דנון לא מבין מה הבעיה - או יותר נכון, מזהה אותה רק באנטישמיות. מה שיפה הוא שעמוד אחורה, הירש מסביר שאין מה לעבוד עם האו"ם שהוא "ארגון עוין בכל איבריו". מה לעשות שדנון צריך להצדיק משכורת?

וכאן משתלבת מיודעתינו ריטה רפולסה, כלומר נגה ארבל מפורום קהלת, שמסבירה שאלמלא אונרא הפלשתינים היו מוגלים לאירופה כבר ב-48 - ובאותה נשימה מסבירה שהמחויבות הראשונה במעלה של המדינה היא לספק ביטחון לאזרחיה. מה שלא מונע סעדה מלתמוך בממשלה הנוכחית כידוע.

מקנחים באליהו יוסיאן שמציע שנהפוך למלאכי מוות אנטי מערביים - ולצידו בד"ר גי מילייר (מי?) שכועס על הצרפתים שלא מחו נגד האנטישמיות בשמאל אבל לא זוכר מי החלופה מימין, קובע שהדמוקרטים בארה"ב הם שמאל קיצוני ומקנח בקביעה לפיה יהדות צפון אמריקה תעלה ארצה כי אנטישמיות. מעניין אם הוא מודע לכך שמתוך חמישה מיליון יהודי ארה"ב, כארבעה מיליון הם שמאלנים ליברלים, מסורתיים ורפורמים, שיהפכו את ישראל למדינה שעושה את כל מה שהוא לא רוצה.

רוח גבית לפונדמנטליזם

אנחנו מסיימים עם הרב ליאור לביא שמסביר את הגותו של ד"ר אברהם לבני, שמחזיר אותנו לעגלה הריקה החילונית, לדם ואדמה א-לה-תהליכים של שנות ה-40׳ ולטרנספר כמדיניות. קלאסיקה, לא ככה? כאן אנחנו נפרדים, בעצם. העמוד האחרון מוקדש לתודה לתורמת (בכל זאת, עמותה) ובשער האחורי יש תמונות של ימנים מוכרים יותר ופחות בפוזה רשמית עם מיקרופון וכיפה.

בסה"כ, 23 עמודים של "הגות" שמסתכמת בכך שישראל היא בעלת הבית כי התורה אמרה, שעליה לספח כי אלוהים אמר וגם כי ככה נראה לרעים מה זה, שמאשימה את החילונים בריקנות ואת השמאל בעולם בכל חולי (ובדבריו של טראמפ על האריס בעצרת בחירות אתמול: "היא פאשיסטית מרקסיסטית קומוניסטית בולשביקית"), שמתעלמת מכל היבט לוגי של סיפוח השטחים - בין אם כי "היי, אמריקה גם עושה את זה" (היא לא, ובואו), ובין אם כי "כבר נמצא פתרון" כי זו זכותנו האלוקית, שלא נותנת נימוק ביטחוני סביר אחד (לא, מנהרות אירניות בגבול ירדן - בקעת הירדן זה לא נימוק סביר).

שלא מתמודדת עם הנטל הכלכלי או החברתי, שלא מציעה דבר חדש חוץ מרוח גבית לפונדמנטליזם ושמראה בפעם המי יודע כמה בדיוק למה בימין הדתי מדברים על "תקופה של נס". לא השבת החטופים מעניינת אותם, לא נצחון על חמאס או חיזבאללה, לא הברית עם ארה"ב, אירופה ומדינות ערב המתונות, לא הכלכלה השוקעת, לא יוקר המחיה, לא זכויות האדם והאזרח, לא הדמוקרטיה. רק מלחמת נצח לכיבוש, גירוש, התנחלות וסיפוח. גוג ומגוג של כהניסטים.

ולמרבה הבושה, לכותבים ולכותבות פה, שהיו אמורים להיות מוקצים מחמת טרלול, יש אחיזה חסרת תקדים בממשלה ובכנסת וכנראה גם בעם בימים אלה. בין אם בגלל חולשת השמאל, התקרנפות המרכז או עוצמת מכונת הרעל - זה דיון אחר. למה לדעתכם קרוליין גליק כל כך מפחדת שתיפול הממשלה?