"קולם של אחינו זועק מהמנהרות"

השופט יצחק עמית צפוי להיבחר השבוע לנשיא בית המשפט העליון. השר יריב לוין עשה הכל כדי למנוע את המינוי, כאשר במקור ההתנגדות נבעה - ככל הנראה - מכך שעמית נתפס כ"שופט ליברלי" המתערב יותר מדי בעבודת הממשלה ובהחלטות הכנסת. לאחר מכן זה היה הפך לעניין עקרוני ואפילו אובססיבי מצידו של לוין, עד כדי ילדותיות מצד אחד ונטיות רודניות מצד שני ועל סף סירוב לקיים פסק דין של בג"ץ.

אבל אם נחזור לנקודת המוצא, האם יש הצדקה לדימוי הזה של עמית? ראשית נאמר, שאפילו אם כן ודווקא אם כן - האינטרס של לוין והקואליציה צריך להיות שעמית יהיה הנשיא, שכן נשיא בית המשפט העליון עסוק במשימות מינהליות וממלכתיות רבות, וכותב פחות פסקי דין. בניגוד לכזב שמפיצים מימין, הוא לא קובע הרכבים: בעתירות רגילות הם נקבעים רנדומלית, בהרכבים מורחבים הם על-פי עקרון הסיניוריטי, בעתירות רגישות אלו שלושת השופטים הוותיקים ביותר (ואז עמית היה בהרכב גם אם מישהו אחר היה הנשיא). ייתכן שהחשש האמיתי הוא שבחמש השנים הקרובות - עד פרישתו - תקום ועדת חקירה ממלכתית למחדלי 7 באוקטובר, והוא יבחר את חבריה.

שנית, וזה העיקר: התיוגים הללו טובים מאוד לפוליטיקאים ולמי שחוזרים אחרים כמו תוכים, אבל לרוב אין להם הצדקה כאשר בודקים את הפסיקה. השבוע אנו מציגים כאן (בעריכה ובקיצורים, כמובן)את פסקי הדין העיקריים של עמית בשנה האחרונה (בהם כתב חוות דעת), וזאת לצד הנאום הלוחמני שנשא בחודש שעבר. התמונה היא של שופט עצמאי, המביע בבירור את דעתו - גם כאשר הוא מסכים עם המדינה וגם כאשר לא.

זה מן הסתם הדבר העיקרי המפריע ללוין ותומכיו: לא מתאים להם שופט מנוסה שלא ניתן לכופף אותו ולא ניתן לתת פרשנות משלהם לדבריו. איננו אומרים שהמצב שונה אצל יתר שופטי העליון; ממש לא. אבל עמית מדבר עם כל המשקל של הוותק הרב, יכולת הכתיבה המשובחת (והוא מאוד אוהב לכתוב פסקי דין) והכישורים המשפטיים והאינטלקטואליים הבולטים אפילו בקבוצה המעולה המאכלסת את בית המשפט העליון.

היום, בחלק השלישי: פסקי דין בנושאי ביטחון, במיוחד על-רקע מלחמת חרבות ברזל (הטרי ביותר ניתן אתמול - ראו קישור משמאל). עמית שמר על הקו של אי-התערבות בתחום זה ואף אישר לראשונה להחזיק גופת מחבל ישראלי לצורכי מו"מ עם חמאס. לצד זאת, עמית הדגיש את חובתה של הממשלה לשמור על בטחונם של הפלשתינים ביהודה ושומרון. זו כמובן אמירה שאינה נושאת חן בעיני הצד הימני של המפה, אך היא נובעת מהנטל החוקי והמוסרי שעל כתפיה של ישראל כמי ששולטת באזור זה. יתרה מזאת: הפקרת בטחונם של הפלשתינים היא אפרטהייד מובהק ומעניקה מתנה מושלמת לשונאיה של ישראל. זוהי בדיוק ההגנה שמעניק בית המשפט בזירה הבינלאומית (ולא ניכנס כאן לשאלה מה קרה בבית הדין הפלילי בהאג; האחריות מוטלת על הדרג המדיני).