רצח משה אוריון מקיבוץ יזרעאל בהתקפת מסתננים [1955]

למחרת בשבת בבוקר הגיעו משקיפי או"ם לבית חולים בעפולה ובראשם מייג'ור ארס סמיט ושוחחו עם השומר הפצוע זמרוני שסיפר להם על התרחשות האירועים בלילה. משם יצאו משקיפי או"ם בלווית נציגי ישראל בוועדת הנשק המעורבת הישראלית ירדנית לחקירה במקום הרצח.

התברר כי שתי חבילות קש (חציר) הושלכו מהערימה וכנראה שימשו לרוצחים עמדה נוחה ומחסה למארב כנגד שני השומרים. במקום נמצאו תרמילי כדורי סטן תוצרת ישראל.

גשש וכלב משטרה החלו להתחקות על עקבות הרוצחים ובשדות החרושים נמצאו עקבות ברורים של שני אנשים שהגיעו מכיוון ירדן וחזרו לשטח הירדני. ישראל הגישה בעקבות הרצח דרישה לכינוס ישיבת חירום של ועדת שביתת הנשק הישראלית ירדנית.

מכונית המשק הביאה את הוריו של משה אוריון מתל אביב להלוויתו שנערכה ביום ראשון בקיבוץ. קהל רב הנאמד בכ-1,000 איש ממשקי העמק, חברי קבוצת יזרעאל, קציני צה"ל ואנשי פלמ"ח לשעבר באו ללוות את חברם בדרכו האחרונה.

קברו של אוריון היה הקבר הראשון שנכרה בבית העלמין של קבוצת יזרעאל. הארון עטוף דגל הלאום הוצב בבית התרבות בקיבוץ. כאן התייחדו עימו הוריו, אשתו הצעירה, בני משפחתו חבריו ומכריו. בין הסופדים לו חברת הכנסת דבורה נצר בשם שכונת הפועלים בתל אביב בה גדל משה. בדברי הספדה התריסה "נגד רצח בנינו שוחרי שלום בניין ויצירה".

נתן גלעדי נפרד ממנו בשם חברי קבוצת יזרעאל וסיפר על דרכו מהתגייסותו לפלמ"ח כתלמיד מקוה ישראל דרך קרבות מלחמת השחרור עד יסוד הקבוצה שהיה מראשניה וממניחי יסודותיה. כמו-כן ספד לו ראש מועצת גלבוע טוביה בן דוד. האב השכול חיים אוריון אמר קדיש וכיתת חילים ירתה מטח כבוד.

באפריל 2008 הוציא דניאל אוריון, אחיו של משה, חוברת משפחתית שכתב לזכרו של אחיו . שוחחתי בימים אלה עם בנו של דניאל, עדן אוריון ועל סמך כל אלה מביא אני את סיפור חייו של משה אוריון.

משה אוריון, ליכט, שכונה בפי מכריו וחבריו משה'לה, נולד בתל אביב ב-19 ביולי שנת 1930. הוריו אסתר לבית וארנברג וחיים ליכט שניהם ילידי העיר ירוסלב, פולין, עלו ארצה בעקבות בני משפחתם. הם נישאו בדצמבר 1927, והתגוררו בתל אביב ברחוב הים (כיום רחוב הרב קוק). ב-1933 כשהיה משה בן שלוש עבר עם הוריו לבית חדש ברחוב מהר"ל 8 בשכונת פועלים אז"ר וכאן עברו עליו ילדותו ונעוריו.

אמו אסתר, חובבת הטבע, טפחה בחצר גינה צנועה: כמה עצי הדר, צמחי נוי, גדר חיה ופיקוס השדרה. רחוב דיזנגוף לא היה סלול והיו בו יותר מגרשים פנויים מאשר בתים בנויים (הרחוב נסלל בשנת 1936 לקראת המכביה). אב המשפחה, חיים, עבד לפרנסתו במחלקת הגבייה בעיריית תל אביב. האם אסתר הייתה עקרת בית.

משפחת ליכט קיימה אורח חיים דתי והאב חיים היה חבר בתנועת "הפועל המזרחי" והיה חבר פעיל בקהילת בית הכנסת "המעביר" ששכן בצריף צנוע ברחוב ארלוזורוב, לימים ביה"כ "אוהל רבקה" ברחוב יהושע בן-נון.

משה למד בשנים 1944-1936 בבית הספר העממי "נס-ציונה" ברחוב גרץ, שהיה בית דירות שהוסב לבית ספר. אחיו דניאל מספר: "כפי שנראה מתעודותיו השנתיות לא היו למשה בעיות כלשהן בלמודים אם כי הוא לא הצטיין בשום מקצוע.

בנעוריו היה משה חבר בתנועת הנוער "המחנות העולים" ש"הצריף" שלה שכן בין הרחובות יהושע בן-נון ושדרות עמנואל ". בצד הלימודים והפעילות בתנועה הוא מצא זמן לאסוף מטבעות ולהגיע לאוסף נאה, לנגן על חלילית, מפוחית ומנדולינה.

את חופשות הקיץ בילה משה כמעט בכל שנה במשק דודו בנימין ופרידה וורנברג -אמיתי במושב שדה יעקב שבעמק יזרעאל בחברת בני דודו משה ומיכאל אמיתי. כאן גילה בין השדות והכרמים את אהבתו לחקלאות.

אהבתו לחקלאות ולטבע הביאה אותו ללמוד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. כאן למד בסקטור הכללי בתנאי פנימייה במשך שלוש שנים החל מגיל 14עד 17. מבין מקצועות הלימוד חיבב יותר מכל את מקצוע גידול ירקות בהשפעת מורו המצוין כפולר.

גם המורים האחרים, ב"מקוה" כמו הוכברג לגידול גפנים, יצחק ואהל למחלות צמחים, וויניק לכימיה, דוד לייבוביץ' למיכון חקלאי ואחרים השפיעו עמוקות על משה ועל ציבור התלמידים.

בגיל 17 התגייס מושה'לה לפלמ"ח במסגרת הכשרת רמת יוחנן. הוא השתייך לגדוד הראשון של הפלמ"ח חטיבת יפתח פלוגה א ושירת כמקלען.

משה השתתף בשורה ארוכה של פעולות וקרבות בתקופת מלחמת העצמאות בשלהי דצמבר 1947 (47 .30.12.) נטל חלק בהתקפת תגמול על הכפר הערבי בלד-א-שייך (תל-חנן) שממנו יצאו רוצחי 39 עובדי בתי הזיקוק יומיים קודם לכן.

כמו-כן השתתף בקרבות בשפרעם, כפר קנה, זרעין (לימים קבוצת יזרעאל), בקרבות הקשים במלכיה לחסימת פולשים מלבנון, בהדיפת התקפה על רמת יוחנן ובהדיפת התקפת "צבא ההצלה" של קאוקג'י על משמר העמק - קרב שנמשך כשלושה ימים רצופים.

הכשרות הפלמ"ח כידוע יועדו להתיישבות, והכשרת רמת-יוחנן הייתה אחת הראשונות שיצאה להתיישבות. בקיץ 1948, בתום עשרת חדשי לחימה התיישבו עשרות חברי הכשרת רמת-יוחנן ובהם משה אוריון בכפר הנטוש זרעין.

קבוצת יזרעאל שכנה ממש על הגבול. חברי הקבוצה התגוררו במבני הכפר הנטוש שהיו "חושות" הבנויות מטיט, גללי גמלים וענפי עצים. מבנה האבן היחידי בכפר היה בית ראש הכפר הערבי שנבנה על שרידי מבנה צלבני ושימש את המתיישבים החדשים כחדר אוכל.

במרכז הכפר, בסמוך לחדר האוכל הייתה חצר גדולה, "הפורום", שם התנהלו חיי החברה של הקבוצה. משה'לה גר בחדר המכונה "העוגן הישן" ב"חושה" עם עוד שלושה חברים (איסר קפלן, מושיקו סיני ויעקב רנד).

תנאי המחיה היו קשים, ללא מים זורמים, ללא אמצעי סניטציה וללא הספקה סדירה של חשמל. בחורף, הגשמים עשו שמות בקירות וגגות הבוץ דלפו. מוישה'לה היה פעיל בחיי החברה והתרבות בקבוצה וחזר לנגן על המנדולינה. בתקופה זו, משה'לה עברת את שם משפחתו מליכט (אור בגרמנית) לאוריון.

החיים בכפר הנטוש והמתפורר נמשכו למעלה משנתיים ואז עברה הקבוצה לגבעה סמוכה וחבריה קבלו חדרים "בצריפים השוודיים" למרגלות הגבעה.

משה הופקד על גן הירק בקבוצה בהיותו בוגר "מקווה ישראל" ובשל ידענותו בתחום גידול ירקות. גן הירק היה לאחד הענפים החשובים ביזרעאל, העסיק עשרות עובדים, עולים חדשים מהמעברות, ומשה'לה שימש להם גם "בעל בית" אך לא פחות מכך מורה ומדריך.

אחיו של משה אוריון, דניאל אוריון מספר: "גן הירק ביזרעאל מלא את משהל'ה שמחה וגאווה מאין כמוה כפי שציין במכתב להוריו בפברואר 49: "גם המצב בעבודה הוא לא רע, עם כל הכשלונות שהיו בגן הירק בכל הארץ בגלל הכפור, בכל אופן הצליחה אצלינו הכרובית מצוין ומורידים כמעט בכל יום כעשרים-שלושים ארגזים ויש לה מחיר טוב. אנו מקבלים שמונה גרוש לק"ג." ובמכתב אחר: "....בגן הירק אני חושב שבעוד שבוע יתחילו להוריד את היבול הראשון בעגבניות ומלפפונים, במספוא כבר קוצרים ירק לבהמות..."

העזיבות של חבריו לחיי העיר גרמו לו עגמת נפש ובאחד ממכתביו הוא מציין בצער כי מתוך ההכשרה שמנתה 55 חברים נשארו רק 21 בקיבוץ וזה לא הסוף...

בתחילת שנות החמישים הכיר משה את מרים לבית מיכאלי ילידת אילניה (סג'רה) ובוגרת ביה"ס החקלאי בנחלת יהודה ליד ראשון לציון. מירה'לה ומשה'לה התחתנו באוקטובר 1953 בחתונה משותפת עם רוחמה והרן קוך.

הזוג הצעיר עבר ל"דירת משפחה" בקיבוץ, עם ציפיות לעתיד ורוד וללידת בתם הבכורה. אולם הגורל רצה אחרת. כאמור בליל שבת - 19.3.1955 בעת פטרול שמירה עם חברו, בין הרפת והמתבן, נורה משה ממארב של מסתננים ערבים שהסתתרו בין חבילות הקש במתבן.,נפגע בראשו ומת מיד ואילו חברו נפצע בירכו.

לוחם הפלמ"ח שעבר את כל מלחמת העצמאות ללא פגע, נפל בעיתות רגיעה יחסית על-ידי מרצחים מן המארב.

דניאל אוריון אחיו של משהלה מסכם את מסכת חייו של אחיו: "קצרים וקשים היו ימי חייו של משה'לה אוריון: ילדותו ונעוריו עברו בצל מאורעות 36 – 39, מלחמת העולם השנייה, השואה ושנות המאבק בשלטון המנדט הבריטי. הוא התבגר כלוחם פל"מח במוראות מלחמת העצמאות והמחסור בשנותיה הראשונות של ישראל, תקופת הצנע.

למרות כל אלה הוא חי חיים מלאי שמחה ואופטימיות, עתירי יצירה, תרומה לחברה וחלומות לעתיד. בתו, אורלי, נולדה ב-1.5.1955 כשישה שבועות אחרי נפילתו והוא לא זכה לראותה. משה'לה לא זכה לחוות משפחה מהי כשם שלא זכה בשנות השפע שבאו שנים ספורות אחרי נפילתו.

אלמנתו של משה'לה מרים נישאה לאחר מותו בשנית, ואחרי טיפול רפואי ממושך נולד בנה אמיר. בינואר 1979 התגייס אמיר לצה"ל. לפי בקשת האם, שחוותה כבר שכול, הוא הוצב ביחידת אחזקה הסמוכה לביתו.

ב-21.6.82 בתקופת מלחמת לבנון הראשונה בעת שאמיר עסק במחנה במילוי דלק במכונית צבאית, נסעה מכונית אחרת בהילוך אחורי, פגעה בו ופצעה אותו פצעי מוות והוא בן 21 במותו.