שומרי סף

על-פי ההגדרה המקובלת שומרי סף תפקידם להבטיח שיקוימו סדרי ממשל תקינים וחוקיים במשטר דמוקרטי. שומר הסף הראשי במדינות דמוקרטיות הוא בית המשפט העליון, ובישראל הבג"ץ אך מעמדו ככזה תלוי במידת האמון שהציבור רוחש לו ובאמונתו שהנטיות הפוליטיות של השופטים המכהנים אינן משפיעות על פסיקותיהם. השופט העליון משה לנדוי ז"ל, מענקי המשפט הישראלי, צפה כבר לפני 30 שנה שמעורבות פוליטית של בית המשפט תוביל בהכרח לירידת האמון בו, שכן, ...בית משפט הנוטל לעצמו סמכות לבטל חוק חרות של הכנסת הופך את עצמו לשותף בכיר בתהליך החקיקה... המחיר של כל חריגה יהיה כבד והוא גלוי וידוע מראש: ירידת בית המשפט לזירת מחלוקות פוליטיות המפלגות את הציבור... וגם פוליטיזציה של תהליך בחירת השופטים.

נבואתו של השופט לנדוי מתקיימת לנגד עינינו הרואות במלוא חומרתה, וזאת כתוצאה מהמהפכה החוקתית של השופט אהרן ברק מ-1995 שבה בית המשפט נטל לעצמו "סמכות לבטל דבר חוק חרות של הכנסת" וכתוצאה מכך הופר האיזון החיוני בין רשויות השלטון - המחוקקת, המבצעת והשופטת - עקרון מרכזי ברוב הדמוקרטיות כדי להבטיח את עצמאותן. למרות זאת, אין להעלות על הדעת חרף מה שנראה כעמדותיו המוטות של הבג"ץ שממשלה תפר את צוויו בנוסח "תמות נפשי עם פלישתים" ובמקום זאת עליה להתרכז באותם חלקים של הרפורמה המשפטית שלה שהם נחלת חלק גדול מהמומחים למשפט ומינהל במדינת ישראל, לרבות בחירת השופטים לבית המשפט העליון.

ברם, הבעייתיות שבתפקיד שומרי הסף איננה מתמצית רק באופיו של הבג"ץ ונובעת מעצם הסתירה לפעמים בין הגדרתו של תפקיד שומרי הסף למטרות שהדרג המדיני רוצה לקדם כחלק מתפקידו וזכותו במשטר דמוקרטי. שומר סף איננו אומנם בחזקת משרת אמון דוגמת מנכ"לי המשרדים, אך כשאדם ממלא תפקיד זה בין ממשלה אחת למשניה, שלא ניתן לפטרו ושעמדותיו הפוליטיות עלולות להיות שונות לחלוטין מאלה של הממשלה המכהנת, עלולות להיווצר תקלות שאולי רק במשפט שלמה אפשר היה לפתור מבלי שייפגעו או תפקידו של שומר הסף או מדיניותה של הממשלה הנבחרת - או שניהם גם יחד. סטייה אפשרית נוספת היא הנטייה של שומרי סף מסוימים לקבוע עמדה לא רק לגבי הצד המשפטי של החלטות הממשלה אלא גם לגבי צידן המהותי — מה שהופך גם אותם לפוליטיקאים דה-פקטו.

השב"כ איננו שומר סף, למרות שהיו באחרונה מי שהעניקו לו את התואר הזה. על-פי הגדרתו הוא ארגון ביטחוני ומשטרה חשאית שתפקידם לסכל איומים ביטחוניים על המדינה. וכפי שכותב המשפטן יחיאל גוטמן, דווקא "סמכויותיו הדרקוניות מחייבות הקפדה יתרה על תפקידו". אדרבה, הוא אחד הגופים, כמו המשטרה, ששומרי הסף צריכים לעמוד על המשמר פן יחרגו מתפקידם החוקי והרשמי. בשנת 2000 נחקק חוק שירות הביטחון הכללי שקובע במפורש כי השב"כ "נתון למרות הממשלה". זה גם לא יכל להיות אחרת במדינה דמוקרטית, ונקבע שלא תוטל עליו משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים, דבר שכן נעשה לפעמים בעבר.

איסר הראל, המייסד האגדי של שרותי המודיעין והביטחון כתב בסיפרו "ביטחון ודמוקרטיה": "העקרון החשוב ביותר בפועלתם של שירותי הביטחון במדינה דמוקרטית הוא ששירותים אלה חייבים להיות כפופים, כפיפות של ממש, לרשות האזרחית המוסמכת, ולבצע את מדיניותה ואת הוראותיה". לא נדון כאן בכשל המקצועי של השב"כ והעומד בראשו רונן בר לגבי 7 באוקטובר, על כך תדון ועדת החקירה הממלכתית לכשתקום, אך הכרזותיו השחצניות שהוא יחליט אם ומתי לפרוש מתפקידו, התעמרותו בסמכות הממשלה, שיתוף עיתונאים בטענותיו וכ"ו אינם מותירים ספק שהתנהגותו איננה מתיישבת עם מה שנדרש מעובד ציבור במשטר דמוקרטי ושמעשיו מהווים איום מסוכן על הדמוקרטיה הישראלית.

שיכרון הכח שפשה בו היה בעוכריו ובעוכרי הגוף החשוב שעמד בראשו וזו, אגב, תופעה שמתרחשת גם במשטרות חשאיות ובגופי מודיעין אחרים בעולם כמו ה-FBI שראשו לשעבר ג'יי אדגר הובר לא בחל באמצעים בלתי חוקיים כדי לפגועי ביריבים פוליטיים ושהטיל את אימתו על נשיאים ונבחרי ציבור אחרים, או ראש הבולשת בבריטניה ב-1920 סר בזל טומסון שהציב סוכן סמוי בצ'קרס, מעון ראש הממשלה לויד ג'ורג', כדי לצותת לדברי האהבה בינו לבין פילגשו או דוגמאות חמורות עוד יותר כמו לברנטי בריה ראש המשטרה החשאית של סטלין. אך פרשת בר צריכה להילמד כשיעור חשוב ומדאיג כיצד חריגה מכללים בסיסיים של התנהגות במדינת חוק עלולה לסכן אבני יסוד במישטר דמוקרטי.