החזרת החללים החטופים

הנושא של החזרת כל החטופים, חיים או מתים, הוא עניין כאוב אשר הביא מאות אלפי אזרחים להפגנות סוערות. בטרם נמשיך בנושא אנו מביעים הוקרה רבה לאותם אזרחים שראו חובה לעצמם להפגין כדי להביא להשבת החטופים, מטרה שלא נכללה משום מה במטרות המלחמה המקוריות וְהוּסְפָה רק לאחר מכן, בלחץ הציבור תוך כדי הלחימה. כמו-כן אנו מביעים הוקרה להורי החטופים ולבני משפחותיהם שעשו כל שֶׁלְאֵל ידם להביא להחזרת ילדיהם או אחיהם לישראל וכמובן בל ייפקד מתודה והוקרה זו מקומָם של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושליחיו המסורים.

אט אט הפך נושא השבת החטופים למטרה המרכזית של השקפת הציבור והפגנותיו על ובהקשר ללחימה בעזה. אין לבוא בטרוניות להורים הרוצים לקבל את בניהם בכל מחיר ואינם שוקלים את הסיכונים למחלצים ולחשש שהפגנות כאן יביאו ליתר מאמץ של האויב לחטוף ולסכן חיילים ואזרחים בעתיד. אולם לא כל שמותר לבן-משפחה מותר למנהיג של עם החייב לשקול את טובת העם כולו, ולמנוע חטיפות משתלמות לאויב בעתיד.

עם כל זה ראוי לדעתנו, עם כל הכאב והזהירות בעיסוק בסוגיה רגישה זו, ( ואנו צופים תגובות נסערות על גישתנו זו) לאבחן בין השבתם של חטופים, או שבויים חיים לבין השבת גופות או עצמות חללים אזרחים או אפילו חללים-חיילים. לא כאן המקום להתעמק בנושא החשוב של הבאת חלל לקבר בכלל, ושל חלל יהודי לקבר ישראל בפרט. הלכות הקבורה מוצאן מן המקרא עצמו וכבר לאדם הראשון אמר הבורא "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג 19) ובספר דברים (כא כג) נצטוונו שאפילו אם נתלה פושע בעוונו "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוקים תלוי ולא תטמא את אדמתך...". יהושע (שם, ח כט) תלה את מלך הָעַי אך לעת ערב הסיר את נבלתו ויקברנה תחת גל אבנים.

נושא הקבורה היה תמיד חשוב מאוד בעמנו אולם תמיד הקפדנו להבדיל בין קבורת האדם ושמירת כבוד המת מהילולות ופולחנים של עכו"ם, מ"זבחי מתים" ומעבודת הבעל. כבר אברהם אבינו קנה את מערת המכפלה בכדי לקבור את רעייתו שרה ובה נטמנו הוא עצמו ויצחק בנו. כאשר בני יעקב עלו ממצרים נשאו עימם את עצמות יעקב אביהם ואת עצמות יוסף החנוט לקבורה בארץ ישראל כדרישתם. מצד שני, אבי הנביאים משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ ונקבר מחוצה לה, בארץ מואב, ומקום קברו לא נודע (דברים לד ה).

גם כל הלוחמים שיצאו ממצרים ומתו במדבר לא הובאו לקבורה בארץ. אחת המצוות על כל אדם היא לקבור "מת מצווה", לאמור אדם שאין לו משפחה ואין מי שידאג להביאו לקבורה. למרבה הצער איבדנו שליש מעמנו בשואה ונרצחי הנאצים ושותפיהם הארורים פזורים במיליוניהם באדמות אירופה וביבשות אחרות. אנו מזכירים זאת כרקע קיים לסוגיה קשה זו בימינו. עצמותיהם של מעטים בלבד מגדולי ישראל הועלו ארצה, כך עצמות רבי אליהו הגאון מוילנה או רבי נחמן מבראסלב, שלא להזכיר את כל התנאים והאמוראים שנקברו בבבל.

אולם חשוב להדגיש זאת - עם כל החשיבות שההלכה והלב מייחסים להבאת המת לקבורה כל השיקולים נסוגים מפני קדושת החיים. כמעט כל המצוות (למעט רצח, או עבודה זרה) נסוגות מפני היכולת להציל חיים. לשם הצלת חיים מצווה היא גם לחלל שבת (כמו "פיקוח הגל"- חילוץ מי שנקבר במפולת וכיוצ"ב. אין ערוך לחיי אדם ורבים הם הגיבורים שסיכנו חייהם על-מנת להציל אחר אולם לדעתנו אסור לסכן חיי אדם על-מנת לחלץ חלל.

ראינו לאחרונה עד כמה סיכנו לוחמי יחידות יהלום, צנחנים, השייטת ויחידות אחרות את חייהם על-מנת לחלץ את שרידי גופתו של הקצין הגיבור הדר גולדין ז"ל. לדעתנו, עם כל הכבוד וההערכה למנוח, למשפחתו וללוחמים, הייתה זו טעות גדולה. חשבו נא לרגע מה היו חשים הורי הדר אילו חלילה נהרג חייל אחר במבצע חילוץ מסוכן זה, וגם כיצד היו חשים הורי החייל שהיה חלילה נופל בחילוץ וכיצד היה חש עם ישראל כולו. גם כאן חלים כללים כלל אנושיים ויהודיים, כמו "לא תעמוד על דם רעך".

לדעתנו חייב לשלוט הכלל, למעט כאשר יש שיקולים ביטחוניים מיוחדים בחשיבות החילוץ: עם כל החשיבות להביא חלל למשפחתו ולקבר ישראל אין לסכן חיי לוחמים על-מנת לחלץ חלל, בין חלל אזרח ובין חייל.

מספר מילים על גיוס לוחמים למילואים

צה"ל סובל מחוסר לוחמים. בישראל קיימת עתה מחלוקת קשה בעניין גיוס או פטור חרדים ואברכים מגיוס. ראשית - כִּבדנו אלופים ואלופה כמפקדי ענף כוח האדם בצה"ל. כבר לפני שנים התברר שהדוחות שנמסרו בזמנו על גיוס חרדים לא היו אמת. גויסו חובשי כיפות מעטים (ואין הכוונה לכיפות הסרוגות). גילוי זה עבר בשקט בציבור. שנית - מונה מפקד כ"א חדש והתברר ששנים לא נקראו כ-10,000משוחררי חיל-הים למילואים ועתה החלה הכשרתם כלוחמי חי"ר. גם גילוי זה עבר בשקט. מוזר.