תלות הדדית בכוח

נראה, שבעולמנו הצר יש כאלו שחייבים לתקוף מישהו. לא בהכרח משום שאיום כל שהוא, מחייב זאת, אלא משום שהתקיפה עצמה היא הכלי המרכזי לשימור מעמד גבוה בשיח הציבורי. זה נכון, כל עוד יש יעד, יש מוקד, יש כותרת, ויש מסגור. אולם ברגע שלמשל, אין יעד, נוצר חלל. ובחלל, כמו בכל חלל, מופיעות שאלות. שאלות על אחריות, על כשל, על עבר שלא נפתר ועתיד שאינו ברור. עבור מנהיג שבנה את כוחו סביב שליטה מוחלטת בנרטיב, זהו מצב מסוכן ומאיים.

התקיפה איננה רק פעולה ביטחונית או רטורית. היא חלק ממנגנון כוחני רב עוצמה. היא דרך לייצר תנועת שיח מתמדת לא רק כזו שמונעת עצירה. עצירה היא עונש. היא מחייבת חשבון נפש, והחשבון הזה מערער את הדימוי של המנהיג. לכן יש צורך מתמיד, ללא רגע של מנוחה, בעימות חדש, גם אם הוא חלקי, גם אם הוא סמלי, וגם אם אין לו תוחלת אסטרטגית של ממש. העיקר שהשיח יישאר בתנועה, קדימה, אחורה, ימינה, ימינה, פנימה והחוצה, עד שיגיע איום נוסף.

הדפוס הזה אינו ייחודי לישראל. ההיסטוריה המודרנית מספקת דוגמאות ברורות למנהיגים שביססו את שליטתם על תחושת מצור מתמדת. ריצ'רד ניקסון ניהל את שנותיו האחרונות מתוך תודעת אויבים בלתי פוסקת, מבית ומחוץ, עד שהשיח כולו הפך למאבק הישרדותי. אצל ויקטור אורבן ואצל דונלד טראמפ ניתן לזהות אותו מנגנון, יצירת אויבים קבועים, פנימיים וחיצוניים, כדי להצדיק ריכוז של כוח, ולשמר תחושת חירום שמייתרת דיון אזרחי רגיל.

בכל המקרים הללו, העימות אינו רק תגובה למציאות, אלא כלי לעיצובה. ברגע שהעימות נעלם, המנהיג נדרש להסביר את עצמו במונחים אזרחיים רגילים, וזהו מעבר שמערער את כל המבנה שעליו נשענה סמכותו. לכן המאבק אינו מסתיים, הוא רק מחליף יעד. המזל הוא שיש תקשורת שכאן היא נכנסת לתמונה. לא כקנוניה, אלא כמנגנון. תקיפה מייצרת דרמה, דרמה מייצרת רייטינג, ורייטינג מייצר תלות. כאשר תוקפים, התקשורת נגררת כמעט אוטומטית למגרש שהתוקף קובע. הדיון עובר ממהות לתגובתית. מי יגנה, מי יתמוך, מי יזדעזע. גם הביקורת החריפה ביותר פועלת בתוך המסגור הזה, ולעיתים אף מעצימה אותו.

כך נוצר מצב פרדוקסלי שבו גם ההתנגדות משרתת את השליטה בשיח. מה זה משנה מי? מה? מו? במקום לפרק את הנרטיב, היא מגיבה לו. במקום לשאול למה, מתי ומי אחראי, השיח מתמקד במה שנאמר, למי נענה, ואיזה ציטוט חזק יותר. התקשורת, גם כשהיא ביקורתית, הופכת לשותפה לא מודעת בשימור מרכזיותו של המנהיג. לא כי מגיע לו. כי כך פועל השיח. זו הדרך.

החיבור בין כל השוואה היסטורית לבין תפקיד התקשורת מבהיר נקודה אחת מרכזית. שליטה בשיח אינה נשמרת בכוח בלבד, אלא באמצעות יצירת תלות. הציבור תלוי בהנהגה שתסביר את האיום, והתקשורת תלויה באיום כדי להצדיק את עוצמת הכיסוי. כל עוד המעגל הזה פועל, המנהיג נשאר במרכז, כמעט ללא תחליף.

הסכנה האמיתית עבורו מתחילה ברגע של סטייה. רגע שבו אין תקיפה חדשה, או שבו התקשורת מפסיקה לשחק לפי כללי הדרמה. או שהציבור מתחיל לשאול שאלות שאינן תגובה לאיום האחרון, אלא בחינה לאחור. ברגע הזה, המנהיג מפסיק להיות הציר שסביבו הכל סובב, והופך לאדם רגיל שניתן לשאול אותו שאלות רגילות. עבור מי שבנה את זהותו הפוליטית על הכרחיות מתמדת לשלוט בשיח, זהו אובדן זהות, לא רק אובדן שלטון. ויהי אור!