מעדן לקרן אפריקה: הסיפור הנשכח של יהודי תימן בסומלילנד

ההכרזה הישראלית (26.12.25) על הכרה רשמית בסומלילנד עוררה הדים מדיניים רחבים - אך במקביל הציפה גם סיפור כמעט נשכח: קיומה של נוכחות יהודית קטנה באזור קרן אפריקה, בעיקר של סוחרים יוצאי תימן ועדן, שפעלו בערי החוף עוד לפני קום מדינת ישראל.

עבור רבים בישראל מדובר בפרק עלום. לא כזה שנלמד בבתי הספר, לא כזה שמופיע בשיח הציבורי, ובוודאי לא כזה שנוכח בזיכרון הקולקטיבי כמו יהדות תימן, עירק או מרוקו. דווקא משום כך, הסיפור הזה מסקרן - אך גם מחייב זהירות יתרה, כדי לא לגלוש לאגדה אוריינטליסטית או לייחוס יתר שאין לו בסיס מוצק.

שורשים יהודיים - אבל לא קהילה במובן המקובל

מהידוע כיום, יהודים הגיעו לאזור סומלילנד בעיקר מסיבות כלכליות. מדובר היה בסוחרים, מתווכים ובעלי מלאכה - רבים מהם ממוצא תימני או עדני - שפעלו לאורך נתיבי הסחר שבין חצי האי ערב לקרן אפריקה. פעילותם התרכזה בעיקר בערי נמל כמו ברברה וזיילה, ולעיתים גם באזור הרגיסה של ימינו.

לא הייתה זו קהילה גדולה או מאורגנת במובן הקלאסי. לא נמצאו עדויות ברורות למוסדות קהילתיים מסודרים, להנהגה רוחנית או לחיי קהילה עצמאיים ומתמשכים. מדובר יותר ברשתות מסחר יהודיות שפעלו בתוך מרחב מוסלמי, לעיתים תוך שמירה על זהות יהודית פרטית ולעיתים בהיטמעות חלקית בסביבה.

המקורות ההיסטוריים מצביעים על כך שבתחילת המאה ה-20 חיו באזור עשרות עד מאות יהודים לכל היותר. אך כבר בסוף שנות ה-40 חל שינוי חד: עם הקמת מדינת ישראל, התחזקות הלאומנות הערבית והתהפוכות הפוליטיות באזור - הנוכחות היהודית נעלמה כמעט לחלוטין. בדיווחים מאותה תקופה מצוין כי לא נותרו יהודים בגלוי בשטחי סומלילנד של אז.

מכאן נולדה האי-בהירות: יש מי שמדברים על שרידים, על משפחות שהתערו או הסתירו זהות, אך אין לכך כיום תיעוד חד-משמעי. לכן, כל ניסיון להציג "קהילה יהודית חיה" בסומלילנד - חוטא לעובדות המוכרות.

מה באמת השתנה עם ההכרה הישראלית

המהלך המדיני האחרון יצר תחושה של פריצת דרך, אך חשוב להבין את גבולותיו. הכרה מדינית איננה פתיחת שערי תיירות, ואינה הופכת אזור רגיש ליעד בטוח בן-לילה. מדובר בראש ובראשונה בצעד אסטרטגי, בעל משמעויות אזוריות רחבות, ולא במהלך תיירותי.

לציבור הישראלי המשמעות המעשית מצומצמת בשלב זה. אין טיסות ישירות, אין נציגות קונסולארית פעילה, ואין תשתית תיירותית שמותאמת לקהל מערבי רחב. מי שיבחר להגיע - יעשה זאת ביוזמה פרטית, תוך הסתמכות על גורמים מקומיים, ובתנאים שאינם דומים ליעדים מוכרים יותר.

המרחק קצר - הדרך ארוכה

על המפה, סומלילנד נראית קרובה יחסית לישראל. בפועל, ההגעה מורכבת. אין טיסות ישירות, והדרך כוללת עצירת ביניים אחת לפחות, לרוב באתיופיה או במדינה נוספת באזור. זמני הטיסה בפועל מתארכים, ולעיתים כוללים המתנות ארוכות ושינויים תכופים.

גם לאחר ההגעה, אין תשתית תיירותית סדורה במובן המקובל. התחבורה מוגבלת, שירותי הרפואה בסיסיים, וההתנהלות דורשת ליווי מקומי והיכרות עם השטח. זהו יעד שמתאים, לכל היותר, למטיילים מנוסים מאוד - לא למשפחות ולא לטיול שגרתי.

הסיכון הביטחוני: נקודה שאי אפשר לעקוף

כאן נמצא ההבדל המרכזי בין סקרנות היסטורית לבין תיירות בפועל. מדינות מערביות מפרסמות אזהרות מסע חמורות לכל האזור, כולל סומלילנד. גם אם בפועל היא יציבה יותר משאר חלקי סומליה, הרי שמבחינת רמת הסיכון - מדובר במרחב רגיש.

האיומים אינם תיאורטיים בלבד: חוסר יציבות אזורי, נוכחות של גורמים חמושים, תשתיות חירום מוגבלות והיעדר יכולת חילוץ מהירה. עבור אזרח ישראלי, המשמעות ברורה - כל אירוע קטן עלול להפוך לבעיה גדולה מאוד.

לכן, מי שיציג את סומלילנד כ"יעד חדש לישראלים" מבלי לציין זאת - מטעה את הציבור.

ובכל זאת - מה כן מושך

דווקא מפני שסומלילנד אינה יעד תיירות המוני, היא משמרת משהו שכבר קשה למצוא בעולם: מרחבים לא "מעובדים לתייר", היסטוריה קדומה שנמצאת ממש על פני הקרקע, ותחושה שאתה מסתובב במקום שעוד לא הוכרע אם הוא פרק שולי בגאוגרפיה או תחנה חשובה על מפת הסחר של ים סוף. מי שמגיע לכאן לא בא לחפש פינוק, אלא רגע של אמת גולמית: נוף, אבק, ים, שוק, ועיר שמתקיימת בקצב שלה, בלי להתאמץ למצוא חן.

העוגן המרכזי לסקרנות הזו הוא לאס גיל - מערך של מקלטי סלע וציורי קיר פרה-היסטוריים, שמזכירים עד כמה קרן אפריקה הייתה צומת אנושי עתיק, הרבה לפני גבולות מדיניים מודרניים. מי שמתאר את המקום חוזר תמיד לאותו פרדוקס: מצד אחד מדובר באתר "שקט", בלי המולת תיירות, ומצד שני הציורים עצמם מרגישים כמעט קרובים מדי, כאילו נצבעו לא מזמן. בעלי חיים, דמויות אנושיות, וסצנות שמספרות סיפור קדום על חיים סביב מים ומרעה. זהו יעד שמצדיק נסיעה לא בגלל "אטרקציה", אלא בגלל תחושת מגע נדירה עם זמן רחוק.

הרגיסה, הבירה, היא היפוכו של אתר עתיק: עיר פעילה, גסה במובן הטוב, שמתקיימת בלי להיות עטופה בכפפות של תיירות. מי שמסתובב בה מקבל הצצה ישירה לחיים אורבניים באפריקה שאינם מתוירים: שווקים צפופים, מסחר ברחוב, קצב של משא-ומתן על כל דבר כמעט, והרבה מאוד תנועה אנושית. יש בה גם שכבות של זיכרון פוליטי מקומי, שמופיע באנדרטות ובסמלים עירוניים, אבל העיקר הוא המפגש עם החיים עצמם. מבחינת ישראלים שמורגלים ביעדים "מסודרים", זו חוויה מטלטלת במובן השכלי: היא מאלצת אותך להסתכל בלי פילטר, ולשאול מה בכלל מחפשים במסע.

ברברה, עיר הנמל על מפרץ עדן, היא התחנה שבה הסיפור ההיסטורי של סוחרים - יהודים ותימנים, לצד רבים אחרים - הופך מוחשי יותר. זהו מקום שמחזיק את אווירת קו הים: מחסנים, מזחים, סירות עץ, סחורות שמגיעות והולכות, והתחושה הבלתי-נמנעת שהכל כאן קשור לנתיב ימי עתיק. החוף עצמו מושך מבחינת יופי טבעי, אבל צריך לומר ביושר: גם אם יש ים ומרחב, זו אינה "ריוויירה". מי שמגיע לברברה בשביל בטן-גב עלול להתאכזב מהר מאוד; מי שמגיע כדי לראות עיר נמל ישנה, להרגיש את האוויר המלוח ולדמיין את מסלולי הסחר שחיברו בין עדן לאפריקה, יקבל תמונה חזקה בהרבה.

מעבר לשלוש התחנות הללו יש לסומלילנד גם "איים קטנים" של טבע ונוף. אזורים הרריים בצפון ובמזרח מציעים שינוי חד מהחוף ומהעיר: אוויר קריר יותר, תצפיות, ומרחבים שמרגישים כמעט מחוץ לזמן. יש מקומות שבהם אפשר להבין למה מטיילים מתארים את הארץ הזו כיפה-קשה: נוף שמתגמל אותך בדיוק כאשר אתה מבין שאין כאן תשתית שמפנקת אותך. גם ערי חוף נוספות, קטנות ושקטות יותר, מעניקות הבלחה של היסטוריה מקומית דרך מסגדים עתיקים, שרידים ארכיטקטוניים ופשטות יומיומית.

דווקא כאן חשוב לחדד את ההבחנה: "פוטנציאל תיירותי" לא אומר "יעד מומלץ". במונחים ישראלים, סומלילנד מתאימה - אם בכלל - לתיירות עומק מצומצמת: חוקרים, אנשי תקשורת, צלמים, מטיילים מנוסים מאוד שמבינים איך לעבוד עם גורמים מקומיים, ואנשים שמוכנים להתנהל בזהירות, בצניעות ובקשב מתמיד לסביבה. זה מקום שאפשר לחזור ממנו עם חומר למחשבה, עם תובנות על היסטוריה, מסחר וזהות, ואולי גם עם סיפור אישי חד על מרחב שכמעט לא נמצא בשיחה הישראלית.

ומכאן גם חוזרים אל הסיפור היהודי. הוא אמיתי, אך מצומצם, מורכב, ולא תמיד מתועד היטב. הוא אינו אגדה, אך גם אינו בסיס לתיירות רחבה ומוסדרת. ההכרה הישראלית מחזירה אותו לשיח הציבורי, וזה חשוב, אבל היא אינה משנה את העובדה שמדובר ביעד מאתגר, רגיש ומסוכן יחסית. מי שיבחר להגיע לשם בעתיד יעשה זאת מתוך סקרנות היסטורית עמוקה ומתוך תכנון זהיר מאוד, לא מתוך חיפוש אחר חופשה. עבור רוב הישראלים, לפחות בשלב הנוכחי, זהו סיפור מרתק לקריאה - לא יעד להזמנה.