הדיפלומט שלא איבד תקווה

"ובכל זאת, יש אולי סיכוי לשלום" - זוהי כותרת המאמר שנשלח אל מערכת רבעון "האומה" ועומד להתפרסם בגיליון הקרוב. המחבר מציג שאלה המנקרת בלב כל אזרח בישראל: "האם ניתן לעשות משהו כדי לקדם שלום אמיתי בין ישראל למדינות ערב (ומדינות איסלאם אחרות)? לכאורה, נראה שהסיכוי לכך קטן מאוד ואולי אף אפסי. אך בחינה זהירה של המצב מראה, שאולי אין זה כה גרוע".

לאחר ניתוח ארוך של חשיבות הרקע הדתי-איסלאמי במלחמת הערבים בישראל, הוא מוסיף וכותב: "מתברר שבמרוצת השנים נמצאו חכמי דת בכירים שפירסמו חוות-דעת (פתווא) חיוביות בעד ישראל, כנראה מבלי לחשוש. נראה שנקעה נפשם משפיכות הדמים הבלתי פוסקת והחליטו שיש לפעול להפסקתה".

בעל המאמר הוא הדיפלומט, המזרחן, ההיסטוריון והפובליציסט ד"ר משה יגר, שהלך לעולמו ביום שישי, בן 95, והובא למנוחות בבית העלמין במעלה-החמישה. אל המאמר צירף מכתב לוואי: "מצ"ב רשימה שכתבתי במאמץ לא קטן. קשה לכתוב כשהראייה לקוייה. נדמה לי שיותר לא אכתוב. זה נעשה קשה יותר ויותר, אם כי רציתי לכתוב משהו בכמה עניינים אחרים".

במאמרו הוא מספר, כי לפני שנים אחדות, הזדמן לו לקיים שיחה ידידותית ארוכה עם איש דת בכיר בפקיסטן, והזכיר את המופתי הראשי של מיליוני המוסלמים בצרפת, שפעל ברוח חיובית. עדויות אלה, ואולי קיימות נוספות, מוכיחות לדעתו, שיש מקום לנקיטת פעולה שיטתית לאיתור כל אותם חכמי דת מוסלמים בכירים, שיהיו מוכנים לתת יד באופן כלשהו לקידום השלום. "זה יכול להביא לתוצאות מהפכניות!", ציין.

זוהי סוגיה רגישה ועדינה", קובע ד"ר יגר. "המוסד המתאים ביותר לעסוק במשימה זו הוא משרד החוץ. חזקה על משרד זה שימצאו בשורותיו עובד או שניים בעלי התכונות והכישורים המתאימים", לעשות ניסיון ולאתר בעולם אנשי דת מוסלמים שוחרי שלום, שאפשר להידבר עימם. איש ההגות המקורי הזה, האופטימי וגם הרציונליסט, מסביר: "כבר ראינו שניבעו סדקים חיוביים בחומת האיבה הערבית. המטרה היא להביא את בני שיחנו המוסלמים האלה לפרסם חוות-דעת או פסקי הלכה בזכות יחסי שלום עם ישראל..."

לכאורה, נראית הצעה זו כחסרת סיכוי, ויהיו אף שיגידו - הזויה. ומה תימה? בהכירנו את גישתם הרצחנית העקבית של הערבים כלפי ישראל, קשה להיות אופטימי. ובכל זאת, אסור לאבד תקווה. כבר התגלו סדקים בקרב אנשי דת מוסלמים בכירים. אולי אפשר יהיה להפסיק את שפיכות הדמים הבלתי פוסקת ולהשיג הכרה ערבית בזכות העם היהודי על ארצו?!"

כמעט ארבעים שנה היה ד"ר משה יגר מבכירי משרד החוץ, שגריר בשבדיה ובצ'כיה, קונכ"ל בניו-יורק, בלוס-אנג'לס, בפילדלפיה ובאין-ספור נציגויות ברחבי תבל, מנהל מחלקת ההדרכה וההסברה, ומה לא. אבל מרגע שפרש לגימלאות, ובמשך שלושים שנה עד לפטירתו, עסק בכתיבה, במחקר, בהעלאת משנתו הלאומית, שבמוקדה הזכות ההיסטורית לארץ-ישראל, האפשרויות לקדם שלום בלי ויתורים מרחיקי לכת ("ההוכחה לכך שגם ערבים מסוגלים לוותר על שטחים 'תמורת שלום', היא הסכם שביתת הנשק שנחתם עם ירדן ב-1949. ישראל דרשה אז את ואדי ערה ושטחים נוספים, וירדן נכנעה ומסרה אותם"), ובעיקר שיפור עבודת משרד החוץ וההסברה בעולם.

בחוברת חשובה, ראשונה בתחומה - "הערות על שירות החוץ של ישראל" - הסביר ד"ר יגר מה הן התכונות הדרושות לדיפלומט מקצועי: הראשונה במעלה - אמת או אמינות מוחלטת במגעיו ובדיווחיו, השנייה - דייקנות בדיווח לשולחיו ולבני שיחו, השלישית - קור רוח, כלומר לדעת לשלוט בכעסו וביצריו, הרביעית - ענווה, לא להתרברב, והחמישית - נאמנות מוחלטת לממשלה אותה הוא מייצג והצגה מדויקת של עמדותיה. על אלה יש להוסיף: הגיון, תבונה, השכלה, מזג טוב, שמירת סוד.

כזה היה ד"ר משה יגר בעצמו בשנות שירותו במשרד החוץ. סיוויל סרוננט למופת תחת כל ראשי הממשלה ושרי החוץ שאותם ואת מדיניותם שירת בשליחותו הדיפלומטית ארוכת השנים למען מדינתו. את דעותיו הפוליטיות שמר לעצמו, אך משהפך לגימלאי לא הסתירן.

הספרים הרבים שכתב, ובהם הטרילוגיה של שלושת הקצינים הבריטיים אוהדי ישראל (מיינרצהאגן, וינגייט, פאטרסון), מחקריו על משרד החוץ ותפקודו ("משרד החוץ יוכל לחדש ימיו כקדם, אם תקום לו מנהיגות ראויה, כפי שהייתה לו בשנותיו הראשונות"), מסותיו ומאמריו בכתבי-עת וביומונים - רבים מהם על ההסברה הנחוצה - יהיו עוד שנים רבות מקור לימוד והשראה לדיפלומטיה יעילה, לאמונה ציונית, לחשיבה מקורית, ומעל לכל - להעצמת תחושת השליחות של העובדים במשרדי הממשלה בכלל ובמשרד החוץ בפרט.