ט"ו בשבט וט"ו באב - זמנים מיוחדים בטבע

בימים הקרובים נציין את יום ט"ו בשבט שהמשנה מגדירה אותו כראש השנה לאילן. ייחודו של היום הוא רק לעניין תרומות ומעשרות. חכמי המשנה קבעו תאריך זה על-פי מחזורי הצמיחה בטבע, שכן בתקופה זו מתחילה צמיחה מחודשת של העצים לאחר עונת הגשמים. במהלך השנים נהפך יום זה ליום של נטיעות, ולא לחינם יום זה הוא יומא דפגרא יום טוב כי נפסק בהלכה שאין אומרים בו תחנון.

במרחק של שישה חודשים נמצא יום טוב נוסף והוא ט"ו באב שגם ביום זה אין אומרים תחנון. המשנה במסכת תענית (ד', ח') מתארת יום זה כיום שמחה: " ...שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו". למה זכה יום זה באמצע הקיץ לשמחה כה גדולה משום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, וכמו-כן הותר לשבט בנימין לבוא בקהל. יש לראות דבר מעניין בשני תאריכים אלו שכן ט"ו בשבט וט"ו באב מציינים בלוח השנה העברית את התקופות שבהן חל שנוי באורך הימים והלילות.

דבר המקשר בין שני ימים אלו הוא העץ. ציינו קודם שיום ט"ו בשבט מוגדר כחג האילנות וט"ו באב הוא המועד שהפסיקו לכרות עצים למערכה כיוון שתש כוחה של חמה. נראה זאת בדברי הגמרא בשני מקומות. המקור הראשון במסכת תענית (ל"א, ע"א) והשני במסכת בבא בתרא (קכ"א, ע"ב), שם מציינת הגמרא שמחודש ניסן ועד ט"ו באב היו כורתים את העצים לצורך המערכה לכל השנה. מכאן ואילך תש כוחה של החמה והיו בעצים לחלוחית והיו מעלין עשן וגם גדלה בהם התולעת. וכידוע עץ שנמצאה בו תולעת פסול למזבח. ובאותו יום שפסקו לכרות העצים היו שמחים לפי שבאותו היום היו משלימים מצווה גדולה, ולכן נקרא גם יום זה יום תבר מגל שנשברו בו הקרדומות ואין צורך בהן לחטוב העצים. קיימת דעה בשם המהרש"א האומרת שמאותו המועד שהחלו לכרות עצים בט"ו בשבט סיימו הכריתה חצי שנה אחר-כך במועד ט"ו באב.

חיבור נוסף אנו מוצאים לקשר עם העץ. כידוע, לעץ מאכל מונים שלוש שנים מזמן נטיעתו, ופירותיו אסורים באכילה ובהנאה שהם בגדר עורלה. לפי ההלכה מי שנטע עץ ארבעים וארבע ימים לפני חודש תשרי - בט"ו באב, כיוון שהגיע חודש תשרי עלתה לו שנה, ומונה עוד שנתיים וכל הנחנטים מראש חודש תשרי קודם ט"ו בשבט הם בגדר עורלה. הנחנטים מט"ו בשבט הם בגדר של נטע רביעי. רואים מכאן שעץ הניטע בט"ו באב אם מונים לו שלוש שנות עורלה עד ט"ו בשבט אפילו שלא עברו שלוש שנים תמימות ניתן לאכול מפירותיו.

קשר נוסף לחבור בין ט"ו בשבט לט"ו באב מוצאים אנו במסכת בבא מציעא (ק"ו, ע"ב) כפי המובא: "...חצי תשרי, מר - חשון וחצי כסלו - זרע. חצי כסלו, טבת וחצי שבט - חורף. חצי שבט, אדר וחצי ניסן - קור. חצי ניסן, אייר וחצי סיון - קציר. חצי סיון, תמוז וחצי אב - קיץ. חצי אב, אלול וחצי תשרי - חום..." רש"י במקום מפרש שהקציר כנגד הזרע שהוא בתחילת עונת הגשמים שזה בתחילת החמה וקיץ כנגד החורף, הקור שהוא סופו של הסתיו, וחום סופו של שמש. מכאן שימי הקור הם מט"ו בשבט וימי החום מט"ו באב.

ואכן לפני מספר ימים פגשתי ידיד טוב בן תורה שסיפרתי לו על מאמרי בנושא החיבור של ט"ו בשבט וט"ו באב, תרם לי עוד דוגמה לקשר. פרשת יתרו הדנה על מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות, זמן קריאתה חל תמיד לאחר ט"ו בשבט. פרשת ואתחנן הדנה על מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות זמן קריאתה חל גם הוא מיד לאחר ט"ו באב. דבר המלמד שעם תחילת האביב בט"ו בשבט חלה ההתחדשות בטבע והפריחה בשדות. כך גם בלימוד התורה אנו מתחדשים ופורחים. גם בט"ו באב אנו מקבלים את התורה מחדש כי הלילות הולכים וגדלים שזהו זמן מתאים להגדיל בתורה. המשותף לימים אלו המסמלים נקודות מפנה של שמחה, תיקון וצמיחה, המביאה לתקופה של התחדשות ופריחה. "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".