הכנסת נגד האוצר: "העברת כספים בדיעבד אינה חוקית"

הכנסת מתייצבת בעימות ישיר מול משרד האוצר וקובעת עמדה נחרצת: העברת כספים לפני אישור ועדת הכספים אינה רק פגם בהתנהלות אלא פעולה שאינה עומדת בדין. בתגובה שהוגשה (23.3.26) לבג"ץ במסגרת העתירות על העברות תקציביות למשרד החינוך, נטען כי בפועל נוצר מצב שבו כספים חולקו מראש, ורק לאחר מכן הובאה הפנייה לאישור הוועדה - מה שהופך את ההליך לאישור בדיעבד של עובדות שכבר נקבעו בשטח.

העמדה שמציגה הכנסת חדה וברורה: חוק יסודות התקציב מחייב אישור מוקדם של ועדת הכספים לכל שינוי תקציבי, והמשמעות של פעולה הפוכה היא פגיעה ישירה בסמכות הפיקוח של הכנסת. לפי הנטען, לא מדובר בסטייה שולית אלא בשיטה שמרוקנת מתוכן את תהליך הבקרה הפרלמנטרית, שכן הוועדה נדרשת לאשר בדיעבד מהלך שכבר הושלם, במקום לבחון אותו מראש ולשקול אם לאשרו.

הביקורת החריפה אינה מתמקדת רק בעצם העברת הכספים אלא גם בדרך שבה הוצגו הדברים. הכנסת טוענת כי העובדה שמדובר בכספים שכבר חולקו לא הובאה לידיעת חברי הכנסת בשום שלב - לא במסמכי הפנייה, לא בדברי ההסבר ולא במהלך הדיון עצמו. לטענתה, נציגי האוצר השתמשו בלשון עמומה ודו-משמעית, באופן שלא אפשר להבין את מצב הדברים לאשורו. גם הייעוץ המשפטי של הכנסת, כך נטען, לא הכיר את הפרקטיקה, והופתע לגלות אותה רק במסגרת ההליך המשפטי.

אל מול טענת האוצר כי מדובר בהתנהלות מוכרת או מקובלת, הכנסת משיבה בצורה חד-משמעית כי אין לכך בסיס, וכי מדובר בפרשנות בדיעבד שאינה מתיישבת עם האופן שבו הוצגו הדברים בפועל. יתרה מכך, גם לאחר שהנושא עלה, היועצת המשפטית לכנסת פנתה מספר פעמים למשרד האוצר בדרישה לקבל נתונים על היקף התופעה, אולם לא התקבל מענה מהותי. התשובה שנמסרה לבסוף הוגדרה כללית וחסרה, באופן שאינו מאפשר לכנסת להבין את ממדי התופעה או להפעיל פיקוח אפקטיבי.

על-רקע זה קובעת הכנסת כללים ברורים לעתיד. מעתה, כל פנייה להעברה תקציבית תחויב בהבהרה מפורשת אם מדובר בכספים שכבר חולקו או בכאלה שצפויים להשתלם לפני אישור הוועדה. אם יתברר כי מדובר במצב כזה, הייעוץ המשפטי ינחה את חברי הכנסת כי מדובר בפגם חוקי חמור וכי אין מקום לדון בפנייה או לאשרה. בכך מבקשת הכנסת לסגור את הפתח לאישורים בדיעבד ולהחזיר את הפיקוח למקומו הטבעי - לפני ביצוע ההוצאה.

עם זאת, ביחס למקרה הנוכחי, הכנסת נוקטת גישה מאוזנת יותר. היא מכירה בכך שהכספים שולמו בפועל כשכר לעובדים, ולכן ביטול ההחלטה עלול להביא לפגיעה ישירה באותם עובדים. בשל כך עמדתה היא שאין לדרוש את השבת השכר, גם אם ההתנהלות הייתה פגומה, אלא להתמקד במניעת הישנות המצב בעתיד באמצעות צו שיחייב את הממשלה לפעול בהתאם לחוק.

המשמעות הרחבה של העימות חורגת בהרבה מהמקרה הפרטני של תקציבי החינוך. מדובר בשאלה עקרונית על גבולות הסמכות בין הממשלה לכנסת, ועל השאלה האם ניתן ליצור עובדות תקציביות בשטח ואז לבקש להן הכשר בדיעבד. הכנסת משיבה על כך באופן חד: אישור תקציבי אינו שלב טכני לאחר ביצוע, אלא תנאי מוקדם מחייב.